אני לא אוהב רילס. לא מתלהב מסרטונים קצרים. אני מתפלל לאלוהי המטא שיחזירו את אינסטגרם נאמן לשמו, שיציג לי רק תמונות. אבל סרטון אחד גרם לי לראות שחור בעיניים. בסרטון הדגימו הכנה מהירה של פרלינה שומשום שחור. חצי דקה בסרטון כמובן, חצי יום עבודה במציאות. זה הפיח בי עניין לשם שינוי. זה היה כה שחור, כמו נפט כמעט. הייתי חייב לנסות ולדווח.

לפני זמן מה, נתקלתי בסרטון קסום שמסביר איך מכינים קרם מייפל מסירופ מייפל בלבד. במשפט אחד, מחממים את הסירופ, מצננים חזרה ואז מערבבים, במשך כמעט שעה! זהו בגדול. בסרטון ממש מתגאים בערבוב ידני עם כף מעץ. אני לא. אני גאה במיקסר שלי, שמסוגל לעשות זאת באותו אופן בזמן שאני שותה קפה ומכין את הבצק הפריך לעוגיות.

תמיד כשאני חוזר מטיול בחו”ל אני דואג להביא איתי מתנות מקומיות למשפחה. כשנסעתי לסיציליה הקיץ, חזרתי עם ארבע צנצנות המכילות בתוכן ממרח פיסטוק עבודת ידיהם של תושבי העיר ברונטה. העיר מתגאה בפיסטוקים הירוקים שלה וכל חנות, מאפייה או בית קפה מתגאה בממרח הפיסטוק הביתי שלה או שלו. היה קשה לבחור ממרח פיסטוק שאותו אחזיר הביתה למשפחה. המגוון היה רחב; ממרחים עם מרקם חלק וקרמי שמזכיר נוטלה, ממרחים מחוספסים עם חלקיקי פיסטוקים קטנטנים, ממרחים על בסיס חלב, ממרחים על בסיס שמן זית ועוד ועוד…

שוקולד לבן הוא השוקולד הכי בעייתי, כי אין בו מוצקי קקאו. זה לא אומר שהוא לא שוקולד. יש בו מספיק חמאת קקאו כדי שהוא ישב לו בנחת במקומו המכובד. אבל מהרגע שניסיתי שוקולד מקורמל, הבנתי שיהיה קשה לחזור ל”סתם” שוקולד לבן, ואני כל כך אוהב שוקולד לבן.

הרבה מתכונים שאני נתקל בהם דורשים אגוזי לוז קלופים. בשונה מפיסטוקים, לא מוכרים אגוזי לוז ללא הקליפה. לפחות לא בסביבה בה אני גר. אז שאלתי את אדון גוגל ומצאתי שתי שיטות שונות לקלף אגוזי לוז.