השבוע הוזמנתי לארוחת חג ההודיה והבאתי את הקינוח הזה איתי, בנוסף לטארט פיסטוקים שהבאתי כגיבוי. אני די בטוח שהאורחים נהנו מהטארטלטים האלה, היה אפשר לראות את זה על הפנים שלהם. פשוטו כמשמעו, היו סימני עקבות של מרנג על האף או הזקן!

הפוסט הזה נולד מסיבה אחת בלבד, ממש רציתי לנסות ליצור קלתית עם עיטור מסביב, כמו שניתן לראות בוידאו הזה שמצאתי ביו-טיוב (אמנם אילם, אך אומר הרבה). בוידאו השף מסביר איך לעשות פונסאז’ מושלם, שזה חשוב בחלקו, אך אז הוא ממשיך להראות איך עושים את העיטור מסביב וזה החלק שהלהיב אותי.

ממש רציתי שהכותרת תהיה טארטלט ה”השחר העולה”, אבל אז גיליתי שזה יוצא מתוק להחריד. חשבתי אולי נלך על טארטלט “נוטלה”, אבל אז אמרתי לעצמי שזה תעשייתי מדי. לבסוף החלטתי ללכת על טארטלט עם ממרח אגוזי לוז (נוטלה ביתי) משולב עם גבינת מסקרפונה, וזה יצא פשוט מושלם  ואגוזי ביותר.

עונת הליים בעיצומה ואני מרגיש שאני חייב לנצל את התקופה הזו במלואה. בכל זאת, זו כולה עונה שאורכת שבועיים (פחות או יותר.. האמת מרגיש לי פחות).

** המתכון עודכן ונערך ב-5.3.2020 ואף קיבל פוסט חדש עם מתכון למחצית הכמות ** מה שאני אוהב בחגים, לא משנה של איזו דת, זה שכולם סובבים אוכל. ולא סתם אוכל.. מתוקים! באסלאם אין הרבה חגים, ולפיכך גם לא הרבה מתוקים חגיגיים. בעצם, יש רק מתוק אחד שבולט בחגים והוא קאעק איל עיד, פשוטו כמשמעו, עוגיות החג.

לא נראה לי שיש צורך להציג את הס’מורס, אך למקרה ומישהו לא מכיר עדיין, זו המצאה אמריקאית גאונית שמשפרת את חווית הקאמפינג פי אלף.

במורד רחוב בן יהודה, במרכז העיר ירושלים, ישנו בית קפה קטן, “מאפין בוטיק” שמו. כל פעם שאני נכנס לשם אני מרגיש כאילו חציתי יבשות ונכנסתי לבית קפה אנגלו-סכסי, ולא רק בגלל העובדה שגם הלקוחות וגם צוות העובדים מנהלים את השיחות שלהם באנגלית.

בשנת 1982 שני דברים מופלאים קרו לאמא שלי. אחרי עשר שנים של מאמצים לא פוסקים להביא ילדים וחמישה הריונות כושלים, נולד לה בן זכר (אני!). באותה שנה, ללא ידיעתה, נולד לעולם עוד ממתק שווה לא פחות, והוא הפררו רושה. זמן קצר לאחר שגילתה אותו, הוא הפך להיות לאחד השוקולדים הכי אהובים עליה, ומאז הוא אורח הכבוד הקבוע במגירת השוקולדים בבית.