כל סופ”ש נגמר וכל שבוע מתחיל, אבל לא בקלות. לפחות לא אצלי. יום ראשון זה יום העבודה הכי ארוך שלי. השבוע שלי מתחיל בבום של עבודה. כשטיילתי בפרובאנס לא מזמן גיליתי שהשבוע שלהם מתחיל אחרת, ואני לא מדבר על זה שהוא מתחיל מיום שני.

לפני קצת יותר משנה, זוג חברים טוב, יובל ואלישה שמם, ארזו את חפציהם, נפרדו לשלום מתל אביב הצפופה ועברו לצרפת להקים בית חדש עם בתם הקטנה עכו. מאז, הם מארחים משפחה וחברים ללא הרף בביתם היפהפה בכפר לוריס (Lauris) שבדרום פרובאנס. זה היה עניין של זמן שאמצא את עצמי שם, בין שדות לבנדר וכרמים אינסופיים, מרים כוסית לחיים קסומים ופשוטים יותר.

בנוסף לעוגיות נגד עין הרע שהכנתי ליום הולדת של אבא שבוע שעבר, הכנתי לו גם עוגת מוס גבינה ואוראו קטנה. כן, קטנה. זה קורה בכל יום הולדת. עד שמגיעים לעוגה כולם כבר מלאים מחטיפים ושוקולדים. אז הכנתי עוגה קטנה שתספיק ותספק את כולם. הפעם, טעיתי. העוגה היתה כל כך טעימה לכולם שהיא נעלמה תוך שניה והשאירה חשק לעוד. אופס.

כבר יותר מחודש שלא העליתי פוסט בבלוג. ניסיתי תקופה ללא מוצרי חלב. ההשפעה היחידה מהניסוי היתה ירידה בחשק לאפייה. הניסוי הארור הסתיים שבוע שעבר ביום הולדתי עם עוגת טירמיסו חלבית במיוחד. כחזרה לשגרה, הכנתי עוגת ג’אוד לאליאורה וארצ’י הקטנטנים שבאו השבוע לבקר מארה”ב.

טמפרור שוקולד בימי הקיץ החמים נועד לכישלון. לתומי חשבתי שהמטבח הממוזג יפתור את הבעיה. הרי קריר ונחמד לי בבית. אך לא לשוקולד. שוקולד דורש טמפרטורת חדר ספציפית. בין 18-20° ליתר דיוק. בפעם הראשונה כיוונתי את המזגן ל-21° והתחלתי לעבוד. לקח מלא זמן לטמפרטורת השוקולד המומס לרדת חזרה. זה היה הרמז הראשון שלי. אכן, הטמפרור הראשון לא הצליח ולא קיבלתי פרלינים יפים.

הפיסטוקים שקניתי מברונטה בסיציליה בקיץ שעבר עומדים להסתיים. קניתי 4 קילו שניצלתי היטב במהלך השנה למגוון של קינוחים. את הפיסטוקים האחרונים שמרתי עבור קינוח מיוחד ששבה את ליבי לקראת סוף הטיול: קסטינה. עוגה סיציליאנית חגיגית עם מלית ריקוטה מתוקה, עטופה במרציפן פיסטוק ירוק ומקושטת בפירות מסוכרים.

עד לפני כמה שנים, לא טעמתי כנאפה. משהו בצבע הכתום הזרחני לא משך אותי כילד ולא כמתבגר. כשהתאהבתי בעולם האפייה הפכתי להיות נועז יותר והחלטתי לנסות כל דבר מתוק. ומה מתוק יותר מכנאפה? (טוב, חוץ מכוס התה גדושת הסוכר המוגשת עם הכנאפה). כשאורן (ההוא עם הטירמיסו) ביקש שנכין כנאפה ביחד, הסכמתי מיד… אך לא ניגשתי למלאכה עד שלא ניסיתי את הכנאפה הכי טובה בארץ (ויש הטוענים במזרח התיכון כולו). נסעתי לשכם לחפש את הכנאפה הנבלוסית המפורסמת.