הקינוח הזה הוא גלגול של קינוח אחר שניסיתי להכין עם אורן לפני כחודשיים. ניסינו להכין בוש דה נואל עם קרם דיפלומט בטעם קפה וריפל נוגט אגוזי לוז. זה היה טעים בטירוף, אבל לא החזיק יפה את הצורה האופיינית שלו. אולי כי ניסינו להכין ג’קונד מאגוזי לוז, אולי בגלל שהקרם היה רך מדי ואולי כי סתם לא היה לנו מזל. החלטתי שאני לא מוותר על הטעמים והתחלתי לחפש קינוח כלשהו שיעבוד איתם, עד שהגעתי לקינוח המתאים – מילפיי.

היום בלוגולודת, היום בלוגולדלת, היום בלוגולדת לקייק לאב! הבלוג הקטנטן שלי חוגג שנתיים היום. שנתיים! זה הגיל הכי אהוב עלי. כלומר, לא זוכר את זה בעצמי, אבל האחיינים שלי עושים עבודה מצוינת כדי להראות לי. אני כל כך נהנה איתם בגיל הזה. זה הגיל בו הם כבר גילו איך ללכת ומתחילים לרוץ. הם כבר יודעים לדבר ומתחילים לשאול שאלות ללא הרף. הם כל כך סקרנים, חמים ומלאי חיים. וזה מה שאני מאחל לבלוג שלי השנה. שיתנהג כמו האחיינים בני השנתיים שלי, רק בלי כל הבכי הזה (במקרה הזה אין לי איך לתקוע לו מסך טלפון מול הפרצוף).

תמיד התחשק לי להכין אגוזי לוז מקורמלים ולהשתמש בהם כקישוט, אבל נרתעתי מהזנב המקורמל הזה. הפעם אמרתי לעצמי, לא עוד! נכנסתי למטבח, קירמלתי סוכר וטבלתי בו אגוזי לוז. הפלא ופלא, זה עבד. זה אפילו לא היה כזה מסובך. כל זה ועוד ביום אפרורי וגשום. הרגשתי כמו מרתה סטיוארט, שאגב מדגימה את המלאכה באלגנטיות יחד עם פראן דרשר מ”נני” (מרוב געגועים לילדות, קולה נשמע לפתע כמו מוזיקה לאוזניי).

או שעלי לומר עוּגוֹנִיוֹת וניל? לפחות זה מה שהאקדמיה ללשון העברית קבעה. וזה לא כזה נורא. עדיף מהשם השני שהאקדמיה הציעה בהתחלה, מופין מקושט (אוי ויי). פעם חיפשתי את המילה לכלי שמוציא את הבפנוכו של הקישוא (באנגלית: corer, בערבית: مقوار). לא מצאתי ומי ששאלתי לא ידע. פניתי לאקדמיה ללשון והם טענו שלא קיימת מילה כזו בעברית. עדיין. כנראה שהעבודה שלהם עוד רבה ומרובה. לא כך הדבר עבור הקאפקייקס האלה.

עובר עלי שבוע די נאחס. מאז שהוא התחיל אני רק מחכה שהוא יסתיים. מכאבי גב משתקים שלא עוברים, לעוד וירוס מעצבן, לנזילה לא פוסקת מהתקרה ועד למכשירי חשמל ששובקים חיים באמצע יום חורפי וסוער. אבל הנה הגיעה הגאולה סוף סוף. השמש זורחת והסופ”ש כבר כאן. עוד מעט אני יוצא עם עוגת טירמיסו אל המשפחה ביפו לחגוג יום הולדת לאחי הקטן. מסתבר שהוא מאוד אוהב פיסטוקים, ממש כמו אחיו הגדול. כנראה שהפיסטוק לא נופל רחוק מהעץ.

בשבוע שעבר טיילתי בטורקיה עם המשפחה. במהלך ארוחת הבוקר במלון, האחיינית שלי יסמין הביאה עוגה מהבופה לשולחן האוכל. זו היתה חתיכת עוגה מעוטרת במקרון מעליה. יסמין קטפה את המקרון מהעוגה, זרקה את העוגה הצידה והסתכלה על המקרון. “כזה תכין לי ביום הולדת” אמרה. איך חיכיתי לרגע הזה שאחד האחיינים יבוא ויבקש ממני מקרונים ליום הולדת! בראש שלי התחיל להצטייר לו מקרון יום הולדת חגיגי עם טעם ילדותי. טעם שהאחיינים שלי יהיו מוכנים לוותר על עלי גפן הממולאים של סבתא; שוקולד קינדר.

מאז שפתחתי את הבלוג הקטן שלי, נטלי (בלוגרית סופרסטאר) לא הפסיקה להראות תמיכה ואהבה כלפיו. את הבלוג המטריף שלה, עוגיו.נט, גיליתי לפני כ-5 שנים, כשרק התחלתי להתעניין בעולם האפייה. הסטאז’רית בבית המרקחת (ששמה לב להתלהבות הפתאומית שלי לעוגות) שאלה אם אני מכיר את הבלוג. “עוגיונת.. כמו עוגייה קטנה?”שאלתי. “לא, עוגיו דוט נט!” היא ענתה. כבר הייתי שבוי בקסם.