תמיד התחשק לי להכין אגוזי לוז מקורמלים ולהשתמש בהם כקישוט, אבל נרתעתי מהזנב המקורמל הזה. הפעם אמרתי לעצמי, לא עוד! נכנסתי למטבח, קירמלתי סוכר וטבלתי בו אגוזי לוז. הפלא ופלא, זה עבד. זה אפילו לא היה כזה מסובך. כל זה ועוד ביום אפרורי וגשום. הרגשתי כמו מרתה סטיוארט, שאגב מדגימה את המלאכה באלגנטיות יחד עם פראן דרשר מ”נני” (מרוב געגועים לילדות, קולה נשמע לפתע כמו מוזיקה לאוזניי).

או שעלי לומר עוּגוֹנִיוֹת וניל? לפחות זה מה שהאקדמיה ללשון העברית קבעה. וזה לא כזה נורא. עדיף מהשם השני שהאקדמיה הציעה בהתחלה, מופין מקושט (אוי ויי). פעם חיפשתי את המילה לכלי שמוציא את הבפנוכו של הקישוא (באנגלית: corer, בערבית: مقوار). לא מצאתי ומי ששאלתי לא ידע. פניתי לאקדמיה ללשון והם טענו שלא קיימת מילה כזו בעברית. עדיין. כנראה שהעבודה שלהם עוד רבה ומרובה. לא כך הדבר עבור הקאפקייקס האלה.

עובר עלי שבוע די נאחס. מאז שהוא התחיל אני רק מחכה שהוא יסתיים. מכאבי גב משתקים שלא עוברים, לעוד וירוס מעצבן, לנזילה לא פוסקת מהתקרה ועד למכשירי חשמל ששובקים חיים באמצע יום חורפי וסוער. אבל הנה הגיעה הגאולה סוף סוף. השמש זורחת והסופ”ש כבר כאן. עוד מעט אני יוצא עם עוגת טירמיסו אל המשפחה ביפו לחגוג יום הולדת לאחי הקטן. מסתבר שהוא מאוד אוהב פיסטוקים, ממש כמו אחיו הגדול. כנראה שהפיסטוק לא נופל רחוק מהעץ.

בשבוע שעבר טיילתי בטורקיה עם המשפחה. במהלך ארוחת הבוקר במלון, האחיינית שלי יסמין הביאה עוגה מהבופה לשולחן האוכל. זו היתה חתיכת עוגה מעוטרת במקרון מעליה. יסמין קטפה את המקרון מהעוגה, זרקה את העוגה הצידה והסתכלה על המקרון. “כזה תכין לי ביום הולדת” אמרה. איך חיכיתי לרגע הזה שאחד האחיינים יבוא ויבקש ממני מקרונים ליום הולדת! בראש שלי התחיל להצטייר לו מקרון יום הולדת חגיגי עם טעם ילדותי. טעם שהאחיינים שלי יהיו מוכנים לוותר על עלי גפן הממולאים של סבתא; שוקולד קינדר.

מאז שפתחתי את הבלוג הקטן שלי, נטלי (בלוגרית סופרסטאר) לא הפסיקה להראות תמיכה ואהבה כלפיו. את הבלוג המטריף שלה, עוגיו.נט, גיליתי לפני כ-5 שנים, כשרק התחלתי להתעניין בעולם האפייה. הסטאז’רית בבית המרקחת (ששמה לב להתלהבות הפתאומית שלי לעוגות) שאלה אם אני מכיר את הבלוג. “עוגיונת.. כמו עוגייה קטנה?”שאלתי. “לא, עוגיו דוט נט!” היא ענתה. כבר הייתי שבוי בקסם.

כבר סיפרתי בעבר על שגעון הכריסמס שלי. נכון, זה לא חג שאני אמור לחגוג, אבל הדשא של השכן ירוק יותר, והעץ שלו צבעוני הרבה יותר. כשהייתי ילד, חסכתי את דמי הכיס שלי וקניתי עץ כריסמס קטנטן. הייתי כל כך מאוהב בו שהשארתי אותו על השידה ליד המיטה במשך כל השנה. אני זוכר שבוקר אחד התעוררתי לקול רשרוש. פתחתי את עיניי והבחנתי שהעץ ממש מטלטל מעלי. קמתי וצעקתי לאחי שיפסיק עם השטויות שלו, אבל הוא בכלל עדיין היה ישן במיטתו. לפתע הבחנתי שכל החדר רועד. המשפחה התעוררה בבהלה וכולנו יצאנו לסלון, איפה שהנברשת התנדנדה מצד לצד. זה נרגע לאחר כמה רגעים, אך לעולם לא אשכח איך עץ הכריסמס העיר אותי בזמן רעידת האדמה היחידה שחוויתי בחיי.

מה אני יכול להגיד על פיסטוק שעוד לא אמרתי כבר? אה… אפשר גם בתוך מאפינס! במהלך הטיול בסיציליה, מצאנו מאפינס פיסטוק בעיר ברונטה. המאפינס התגלו לנו לאחר שחשבנו שכל העיר (שסוגדת לפיסטוק) סגורה לקיץ. המאפינס נראו תמימים בהתחלה, עם שכבת פיסטוקים טחונים מעל שמסתירה את רוב המאפין. לאחר ביס אחד בלבד התגלה הקרם הירקרק בליבת המאפין שגרם לי לחייך מאוזן לאוזן.

תמיד כשאני חוזר מטיול בחו”ל אני דואג להביא איתי מתנות מקומיות למשפחה. כשנסעתי לסיציליה הקיץ, חזרתי עם ארבע צנצנות המכילות בתוכן ממרח פיסטוק עבודת ידיהם של תושבי העיר ברונטה. העיר מתגאה בפיסטוקים הירוקים שלה וכל חנות, מאפייה או בית קפה מתגאה בממרח הפיסטוק הביתי שלה או שלו. היה קשה לבחור ממרח פיסטוק שאותו אחזיר הביתה למשפחה. המגוון היה רחב; ממרחים עם מרקם חלק וקרמי שמזכיר נוטלה, ממרחים מחוספסים עם חלקיקי פיסטוקים קטנטנים, ממרחים על בסיס חלב, ממרחים על בסיס שמן זית ועוד ועוד…