לא נראה לי שיש צורך להציג את הס’מורס, אך למקרה ומישהו לא מכיר עדיין, זו המצאה אמריקאית גאונית שמשפרת את חווית הקאמפינג פי אלף.

במורד רחוב בן יהודה, במרכז העיר ירושלים, ישנו בית קפה קטן, “מאפין בוטיק” שמו. כל פעם שאני נכנס לשם אני מרגיש כאילו חציתי יבשות ונכנסתי לבית קפה אנגלו-סכסי, ולא רק בגלל העובדה שגם הלקוחות וגם צוות העובדים מנהלים את השיחות שלהם באנגלית.

עונת הדובדבנים כבר כאן, ואחד הדברים שאני אוהב לשלב איתם, איך לא, זה מקרונים! אז חיפשתי וחיפשתי ולבסוף מצאתי מתכון מעניין לעוגת מקרון מה-Le Grand Manuel du Pâtissier.

עוגת שוקולד של אמא גוגל! כשהתחלתי להתעסק עם עוגות מעוצבות ובצק סוכר, חיפשתי מתכון לעוגת שוקולד טעימה. הדבר הראשון שעשיתי זה לרוץ לאמא ולבקש ממנה שתלמד אותי את הסוד למתכון עוגת השוקולד שלה, שתמיד יוצאת כה טעימה, שוקולדית ופשוט, עוגה של אמא.

בשנת 1982 שני דברים מופלאים קרו לאמא שלי. אחרי עשר שנים של מאמצים לא פוסקים להביא ילדים וחמישה הריונות כושלים, נולד לה בן זכר (אני!). באותה שנה, ללא ידיעתה, נולד לעולם עוד ממתק שווה לא פחות, והוא הפררו רושה. זמן קצר לאחר שגילתה אותו, הוא הפך להיות לאחד השוקולדים הכי אהובים עליה, ומאז הוא אורח הכבוד הקבוע במגירת השוקולדים בבית.

הבלוג עדיין בחיתוליו וכבר יש עוד פוסט על יצירה גאונית נוספת של השף הצרפתי פייר הרמה. הפעם זה לא מקרונים. הפעם זו עוגה שהשף החליט להדביק לה את השם פלזיר סוכרה – “תענוג מתוק”, שדי אומר הכל.

תמיד היתה לי אהבה גדולה לשוקולד, על כל סוגיו. אך לצערי, השוקולד לא החזיר לי את אותה אהבה וכמו כמעט בכל סיפור עם אהבה נכזבת, איכשהו מגיעים בסוף לפסיכולוג שיתקן את המצב העגום, רק שבמקרה שלי זה היה רופא שיניים.

מעולם לא ממש התלהבתי מאגוזי לוז. כשאמא היתה מביאה מחלוטה (מיקס אגוזים) מקליית דודי “המלך חוסיין” דרומית לגן תמר ביפו, הייתי מפריד את אגוזי הלוז מהשקית ושם בצד, כמו שילד אמריקאי מפריד את ה-M&M עם הצבע הכי שנוא עליו משאר הצבעים.