בשנת 1982 שני דברים מופלאים קרו לאמא שלי. אחרי עשר שנים של מאמצים לא פוסקים להביא ילדים וחמישה הריונות כושלים, נולד לה בן זכר (אני!). באותה שנה, ללא ידיעתה, נולד לעולם עוד ממתק שווה לא פחות, והוא הפררו רושה. זמן קצר לאחר שגילתה אותו, הוא הפך להיות לאחד השוקולדים הכי אהובים עליה, ומאז הוא אורח הכבוד הקבוע במגירת השוקולדים בבית.

הבלוג עדיין בחיתוליו וכבר יש עוד פוסט על יצירה גאונית נוספת של השף הצרפתי פייר הרמה. הפעם זה לא מקרונים. הפעם זו עוגה שהשף החליט להדביק לה את השם פלזיר סוכרה – “תענוג מתוק”, שדי אומר הכל.

מעולם לא ממש התלהבתי מאגוזי לוז. כשאמא היתה מביאה מחלוטה (מיקס אגוזים) מקליית דודי “המלך חוסיין” דרומית לגן תמר ביפו, הייתי מפריד את אגוזי הלוז מהשקית ושם בצד, כמו שילד אמריקאי מפריד את ה-M&M עם הצבע הכי שנוא עליו משאר הצבעים.

הרבה מתכונים שאני נתקל בהם דורשים אגוזי לוז קלופים. בשונה מפיסטוקים, לא מוכרים אגוזי לוז ללא הקליפה. לפחות לא בסביבה בה אני גר. אז שאלתי את אדון גוגל ומצאתי שתי שיטות שונות לקלף אגוזי לוז.