הנה יום האהבה מגיע, ומה מושלם יותר מחפיסת שוקולדים במתנה? פרלין פררו רושה ביתי כמובן! ברוח החג והאהבה האינסופית לפיסטוק, נטלי מעוגיו.נט ואני הכנו פררו רושה פיסטוק במקום אגוזי לוז. נטלי הציעה את הרעיון הגאוני יום לפני שנפגשנו להכין את הבסבוסה של אמא, והחלטנו לזרום ולנסות את זה. את האמת, לא ציפינו שיצא כל כך מוצלח.

טמפרור שוקולד בימי הקיץ החמים נועד לכישלון. לתומי חשבתי שהמטבח הממוזג יפתור את הבעיה. הרי קריר ונחמד לי בבית. אך לא לשוקולד. שוקולד דורש טמפרטורת חדר ספציפית. בין 18-20° ליתר דיוק. בפעם הראשונה כיוונתי את המזגן ל-21° והתחלתי לעבוד. לקח מלא זמן לטמפרטורת השוקולד המומס לרדת חזרה. זה היה הרמז הראשון שלי. אכן, הטמפרור הראשון לא הצליח ולא קיבלתי פרלינים יפים.

לפני כשנתיים עברתי משבר קטן. לא שבאמת היה לי על מה להתלונן, אבל הרגשתי שחסר לי עוד משהו בחיים. עוד משהו קטן להשלים את החיוך בסופו של יום. יום אחד, בדרכי לבקר את המשפחה ביפו, בעודי מקשיב שוב ושוב לשיר Lane Boy של Twenty One Pilot הבנתי פתאום למה אני כל כך אוהב את השיר. התיפוף לקראת סוף השיר עורר בי רגש מסוים. באותו הרגע קלטתי שברוב השירים שריגשו אותי בחיי יש קטע בו התיפוף משתלט על השיר וסוחף אותי איתו. באותו הרגע החלטתי… אני רוצה להיות מתופף! (או כמו שדניאל קרא לזה פעם, תופיסט)

לפני כמה חודשים העליתי את התמונה הזו של מקרונים ממולאים בקרם שוקולד בננה לאינסטגרם וכמה חברים ביקשו מתכון. המתכון אותו ניסיתי בזמנו היה בסדר, אבל לא ממש הלהיב אותי. חשבתי לנסות כמה וריאציות אחרות ולהעלות מתכון תוך שבוע, וככה גם הבטחתי לחברים. אבל מה לעשות שלא הכל הולך תמיד כמתוכנן.

אחד הדברים שאני אוהב בכתיבת הבלוג זה התיעוד. כמה פעמים כבר קרה לי שהכנתי משהו, ואחרי כמה זמן שרציתי להכין את אותו הדבר שוב, כבר לא זכרתי איך, מה ולמה. השבוע אבישג הכינה את סוכסה אגוזי הלוז שכתבתי עליו כאן לפני שנה ואף העלתה צילום יפהפה של העוגה. הסתכלתי על התמונה ונזכרתי כמה עבדתי על הקרם האגוזי הזה ואיך הבטחתי לעצמי שעוד אשתמש בו שוב. והנה, שנה אחרי, אני חוזר אליו ואפילו לא צריך לשבור את הראש כדי לשחזר את המתכון. התעוררתי בבוקר שבת, בדקתי שיש לי את כל המצרכים וניגשתי למלאכה.

מאז הפוסט האחרון שלי על מילקי בתוך ביצת קינדר ממש התחשק לי לנסות את המילקי בכל הטעמים הקיימים של שוקולד. במקום להכין כל פעם טעם נפרד החלטתי להכין את הכל במכה אחת. יו, ועוד איזו מכה! אני ממש צריך להתחיל להכין יותר מילקי ביתי.

לפני שבוע פגשתי חברים מצרפת ויצא לנו לדבר על מקרונים (על מה עוד יש לדבר עם צרפתים?). אבל לא סתם דיברנו על מקרונים, דיברנו על המקרונים של פייר הרמה. הסכמנו בפה אחד שהמקרון הכי טעים שלו הוא ה”מוגדור”, מקרון ממולא בגנאש שוקולד חלב ופסיפלורה.

בזמן האחרון מרגיש לי כאילו פתחתי פס ייצור לטארטלטים. אני מכין אותם ללא הרף, וזה כיף נורא. אבל שניה לפני שאני עובר הלאה למשהו אחר, החלטתי להעלות פוסט טארטלטי אחרון (לבינתיים), ואם כבר אחרון, אז עם בום.. בסגנון הביג בנג!