עונת הקרמבו כבר כאן, ואני לא בטוח מה מרגש אותי יותר, הריח של הגשם הראשון או הנגיסה מהקרמבו הראשון. אני אישית אוהב להתחיל מהראש וכשאני מגיע לעוגיה אני אוכל גם אותה. לפעמים מתחשק לי פתאום לקלף את כל השוקולד ולאכול את המרנג בנפרד. אכן, קיימות עוד אלף דרכים לאכול קרמבו, אבל למה קרמבו בפיתה היא אחת מהן אני לעולם לא אבין.

מאז הפוסט של הבראוניז שוקו-בננה אני לא מפסיק לחשוב על המרשמלו הצהובים האלה בטעם ובצורת בננה, מצופים בשכבה דקה של שוקולד. איך אהבתי את השטויות האלה כשהייתי ילד ואיך הייתי מצליח לחסל קופסה שלמה בלי בעיה. אבל עד כמה שהייתי מכור אליהם, תמיד רציתי שהביס יכיל יותר מרשמלו משוקולד.

לאחרונה גיליתי שיש לי חסך גדול בעולם הבראוניז. לא רק שמעולם לא אפיתי בראוניז, גם לא ממש יצא לי לטעום מהמגוון הרחב שיש לבראוניז להציע. בטיול האחרון לחו”ל נתקלתי בספר “Brownies, blondies and other traybakes” שכולו מוקדש למשפחת הבראוניז.

** הפוסט עודכן, שופץ ושוכלל בפוסט חדש עם טעם קפה מודגש יותר, בסיס בראוניז אספרסו מנצח ושיטת הכנה טובה יותר. ניתן למצוא את העדכון בלינק הזה ** לא כל יום חוגגים יום הולדת. ולא כל יום אוכלים עוגת יום הולדת. זה אירוע חגיגי והעוגה צריכה להיות חגיגית בהתאם. ומה חגיגי יותר מבראוניז עם אגוזי לוז, שמעליו שכבה אחת של מוס שוקולד מריר וקפה, ומעליה שכבה שניה של מוס שוקולד ג’נדויה (שוקולד חלב עם אגוזי לוז). פשוט שלוש שכבות של אושר.

הבלוג עדיין בחיתוליו וכבר יש עוד פוסט על יצירה גאונית נוספת של השף הצרפתי פייר הרמה. הפעם זה לא מקרונים. הפעם זו עוגה שהשף החליט להדביק לה את השם פלזיר סוכרה – “תענוג מתוק”, שדי אומר הכל.

תמיד היתה לי אהבה גדולה לשוקולד, על כל סוגיו. אך לצערי, השוקולד לא החזיר לי את אותה אהבה וכמו כמעט בכל סיפור עם אהבה נכזבת, איכשהו מגיעים בסוף לפסיכולוג שיתקן את המצב העגום, רק שבמקרה שלי זה היה רופא שיניים.