בנוסף לעוגיות נגד עין הרע שהכנתי ליום הולדת של אבא שבוע שעבר, הכנתי לו גם עוגת מוס גבינה ואוראו קטנה. כן, קטנה. זה קורה בכל יום הולדת. עד שמגיעים לעוגה כולם כבר מלאים מחטיפים ושוקולדים. אז הכנתי עוגה קטנה שתספיק ותספק את כולם. הפעם, טעיתי. העוגה היתה כל כך טעימה לכולם שהיא נעלמה תוך שניה והשאירה חשק לעוד. אופס.

לפני כשנתיים עברתי משבר קטן. לא שבאמת היה לי על מה להתלונן, אבל הרגשתי שחסר לי עוד משהו בחיים. עוד משהו קטן להשלים את החיוך בסופו של יום. יום אחד, בדרכי לבקר את המשפחה ביפו, בעודי מקשיב שוב ושוב לשיר Lane Boy של Twenty One Pilot הבנתי פתאום למה אני כל כך אוהב את השיר. התיפוף לקראת סוף השיר עורר בי רגש מסוים. באותו הרגע קלטתי שברוב השירים שריגשו אותי בחיי יש קטע בו התיפוף משתלט על השיר וסוחף אותי איתו. באותו הרגע החלטתי… אני רוצה להיות מתופף! (או כמו שדניאל קרא לזה פעם, תופיסט)

אחת הדודות המגניבות שלי ביקשה ממני להכין עוגת יום הולדת לבתה. כששאלתי על איזו עוגה היא חושבת, היא שלחה לי תמונה של עוגת ריס’ז מקושטת בחטיף עצמו. לקחתי על עצמי את האתגר בתנאי שהמשפחה החוגגת תשמש כשפני ניסיונות ותספק לי ביקורת בונה. היה תנאי קטן נוסף, שישאירו לי חתיכה קטנה לטעום, אבל משום מה כל הראיות נעלמו לאחר שהסכין התחילה לחתוך את העוגה.

עובר עלי שבוע די נאחס. מאז שהוא התחיל אני רק מחכה שהוא יסתיים. מכאבי גב משתקים שלא עוברים, לעוד וירוס מעצבן, לנזילה לא פוסקת מהתקרה ועד למכשירי חשמל ששובקים חיים באמצע יום חורפי וסוער. אבל הנה הגיעה הגאולה סוף סוף. השמש זורחת והסופ”ש כבר כאן. עוד מעט אני יוצא עם עוגת טירמיסו אל המשפחה ביפו לחגוג יום הולדת לאחי הקטן. מסתבר שהוא מאוד אוהב פיסטוקים, ממש כמו אחיו הגדול. כנראה שהפיסטוק לא נופל רחוק מהעץ.

שנה שעברה, הכנתי עוגת מוס שוקולד קפה וג’נדויה כעוגת יום הולדת לסומיה. (סומיה, ולא סומליה כמו שלקוחות קוראים לה לפעמים.. בטעות ובתמימות כמובן..) סומיה עובדת איתי בבית המרקחת ויחד אנחנו משליטים טרור על קהל לקוחותינו. טוב נו, רק על אלה שנדחפים בתור ועוברים את הקו האדום המסומן על הרצפה. בשבילם זה קו דמיוני לחלוטין. אולי בעצם חלק מהתפאורה בבית המרקחת. ככה זה אצלנו. קודם נדחפים, כועסים, רבים, מקללים ורק אז ממתינים את שתי השניות שנותרו להם בעצם לחכות בתור.

גיסתי אימאן חגגה יום הולדת בסופ”ש האחרון. כשאאלתי אותה איזו עוגה תרצה שאכין לה, היא סירבה על מנת לא להטריח אותי. שאלתי אותה שוב, היא סירבה בשנית. אז שאלתי אותה איזה סוג של עוגות היא בד”כ אוהבת ולבסוף היא ענתה לי… ככה זה אצלי במשפחה. לא שומעים “לא”. שומעים את ה”כן” שמתחבא לו שם בין “לא תודה” ו”ממש לא”.

כבר יותר משבועיים שלא אפיתי או נכנסתי למטבח עם מטרה נעלה יותר מאשר לפתוח את המקרר ולבהות בו. זה קורה לי לפעמים. לא שאיבדתי את החשק או את הרצון. פשוט יצא משחק וידאו חדש לפלייסטיישן (!!God of War) ומה אני אגיד, אני מכור. אחרי שבועיים של בהייה במסך הטלוויזיה כל יום אחרי העבודה, לקחתי את עצמי בידיים, עשיתי לי רשימה, הצטיידתי בכלי המטבח האהובים עלי ונסעתי לאמא להכין עוגה!

עד ממש לפני שבועיים, לא יצא לי לראות או להחזיק אננס שלם אמיתי. ועד שלא חתכתי ופתחתי אותו, חשבתי שזה פשוט מסודר בקוביות אננס בפנים. טוב, לא באמת, אבל לקח לי קצת זמן לקשר בין קוביות האננס שאני רגיל אליהם מקופסת שימורים לפרי המרהיב הזה (תודה מייסא!). התחלתי לחשוב על קינוח טרופי במיוחד בו אוכל לנצל את האננס, וכך הגעתי למוס אננס ופסיפלורה האוורירי והחמצמץ הזה.