** קרם הפטיסייר אינו יציב. מתנצל. אסדר את המתכון בקרוב ** מרים היקרה באה לבקר אותנו מלונדון בשבוע שעבר, דקה לפני שהשמיים סגרו את שעריהם, שוב. לא רק שהיא הביאה איתה מארז מקרונים חגיגי של פייר הרמה, היא גם הביאה לי סילפאן (משטח סיליקון מחורר) בו חשקתי כבר מזמן. בנוסף לכל זה, מרים הביאה איתה את סינר ביתה ויחד שיחקנו קצת במטבח כל השבוע. גולת הכותרת היתה טארטלטים שקדים ופטל של סדריק גרולה אותם היא גילתה בביקור אחרון שלה בפריז.

בדרך כלל כשאני נוסע לחו”ל אני דואג להיכנס למספר חנויות ספרים ולחזור לארץ עם לפחות 5 ספרי אפייה חדשים. בטיול האחרון לא ממש היה לי זמן, אבל איכשהו הספקתי להיכנס לחנות אחת ביוטה ולצאת משם עם ספר אפייה די מגניב. New-School Sweets זה נקרא וזה מתעסק במאפים קלאסיים עם טוויסט, ממש כמו שאני אוהב. דפדוף קצר בספר הוביל לרשימה של 23 מתכונים שאני מעוניין להכין מתוכו. אז הנה המתכון הראשון, עם הטוויסט האישי שלי.

השבוע היתה לי מטרה אחת בראש – להבין איך צובעים תבנית שוקולד בחמאת קקאו כמו שצריך, ולא לקחת קיצורי דרך כמו שעשיתי בפוסט של פרלין שוקולד חלב ופסיפלורה (עדיין אחד האהובים עלי). מפה לשם, לא רק שחקרתי לעומק את עניין חמאת הקקאו, גם ניסיתי כמעט כל אופציה אפשרית למילוי שוקולד-פיסטוק בפרלין כדי שאוכל להכתיר אחד כפרלין ג’נדויה פיסטוק הטוב ביותר שיצא לי להכין במטבח.

שזו ספרדית יפה לעוגת שלושת החלבים. עם טוויסט אישי כמובן – פיסטוק. את העוגה הדרום אמריקאית גיליתי לפני 7 שנים בדיוק (אי שם בספטמבר 2014). חברים טובים עמדו להתחתן וביקשו ממני להכין עבורם את עוגת החתונה שלהם. לכלה היה חשוב שהעוגה תהיה טעימה יותר מאשר יפה, ובעלה דרום אמריקאי בכלל, אז איכשהו מעוגת בצק סוכר פרחונית עם דמויות של חתן וכלה מעליה התגלגלנו אל עוגת טרס לצ’ס מהילדות שלו. תכל’ס, בסוף זו היתה עוגת החתונה הכי טעימה שלא רק יצא לי להכין אלא גם לאכול.

השבוע זה קרה. אחרי שנים של ריחות משונים ואורחים קטנים לא רצויים, בית המרקחת שבו אני עובד נסגר לשיפוצים אינטנסיביים. כל השבוע רוקנו, העמסנו, העברנו ושלחנו את כל התרופות לדרכן, לבתי מרקחת אחרים. ממש שחינו בים של אבק ותרופות. סוף סוף סוף השבוע הגיע ואפשר לנוח. טוב, אחרי שאני אשפץ בעצמי עוד דבר קטן לפני שאמשיך בעצמי הלאה לבית מרקחת אחר. והדבר הזה זו עוגת יום ההולדת שלי משנה שעברה – עוגת פיסטוק ודובדבני אמרנה.

עוברת עלי תקופה קצת מוזרה לאחרונה. בית המרקחת שבו אני עובד עומד להיסגר לשיפוצים למספר חודשים, המחשב החדש שבניתי לעצמי לא רוצה לעבוד והטיול לארה”ב בעוד חודש מרגיש כמו חלום בהקיץ. בעצם, כל התקופה הזו מרגישה לי כחלום בהקיץ. ובלילות, משום מה, החלומות מציאותיים מדי לטעמי. בעיקר אותו חלום חוזר בו אני נוהג ברכב אבל לא מצליח לעצור. אבל זה רק חלום, והמציאות לפעמים נחמדה יותר, במיוחד כשאפשר לצאת מהשמיכה במיטה ולהתעטף בשמיכת הביטחון שלי במטבח.

חוה, אני מתנצל. נסעתי וחזרתי! לונדון כן חיכתה לי. ואחריה גם סקוטלנד. שבועיים נפלאים של חופש, שקט נפשי והרבה טבע עשו את שלהם. אבל חוה, צדקת. בלונדון הטלוויזיה אכן מצוינת, כי בסקוטלנד יש נופים מרהיבים שיהפכו כל צילום דוקומנטרי לסרט שובר קופות. התאהבתי קשות בסקוטלנד. הגבעות, האיים, הטירות ואפילו הרכבות שנוסעות להוגוורטס נמצאים שם. אך התיאבון נפתח בלונדון, שם סיימתי כל ארוחה עם גלידה, יום יום, אחת יותר טעימה מהשנייה.

אני לא יודע ממש איך להתחיל לכתוב את זה, אז אני אתן לרגש להכתיב. אני לא שמח כעת. זה לא מדויק. אני כן שמח שהתמזל מזלי ומשפחתי היקרה ואני בריאים ושלמים. זו כבר התחלה טובה. בכל זאת, בשבועיים האחרונים היה לנו נורא קשה. הבועה שלנו התנפצה והתעוררנו למציאות אחרת. אם אתמול חיפשתי דירה ביפו, היום אני פוזל לכיוון חו”ל. אני, הערבי הישראלי שתמיד מטיף לחבריו היהודים כמה טוב כאן, כמה יפה כאן ואיך אני רואה את העתיד שלי ושל משפחתי כאן, פתאום מעורער עד הליבה.