כשהייתי בן 20 והתחלתי את לימודיי בגיאופיזיקה ומדעי החלל, החלטתי שאני רוצה קעקוע שישקף את אהבתי לשמיים ומעבר. הלכתי עם חברתי הטובה מיכל לדיזינגוף סנטר, שם מצאנו סטודיו לקעקועים. זה היה ממוקם בחלק הנטוש של הסנטר בזמנו. אזרתי אומץ, נכנסתי לסטודיו וביקשתי קעקוע. המקעקע פשוט אמר לי “לך הביתה”. הסתכלתי עליו בנחישות ואמרתי שוב, “אני רוצה קעקוע”. כנראה הוא הבין שאין מה לשכנע אותי אחרת, אבל זה היה די נחמד מצידו לנסות.

עוברת עלי תקופה קצת מוזרה לאחרונה. בית המרקחת שבו אני עובד עומד להיסגר לשיפוצים למספר חודשים, המחשב החדש שבניתי לעצמי לא רוצה לעבוד והטיול לארה”ב בעוד חודש מרגיש כמו חלום בהקיץ. בעצם, כל התקופה הזו מרגישה לי כחלום בהקיץ. ובלילות, משום מה, החלומות מציאותיים מדי לטעמי. בעיקר אותו חלום חוזר בו אני נוהג ברכב אבל לא מצליח לעצור. אבל זה רק חלום, והמציאות לפעמים נחמדה יותר, במיוחד כשאפשר לצאת מהשמיכה במיטה ולהתעטף בשמיכת הביטחון שלי במטבח.

סוף סוף, אחרי שנה של ניסיונות כושלים, הצלחנו להיפגש. נטלי המקסימה מהבלוג עוגיו.נט ואני נפגשנו במטבחה במרכז הארץ ואפינו יחדיו עוגת חילבה אותה הכתרנו כאחות התימנית של הבסבוסה. טוב נו, רק בצחוק ובהשראת מטבל החילבה התימני. העוגה היא בעצם עוגת סולת נפוצה בקרב הפלסטינים בארץ, עוגת חילבה ביתית אותה אמא מכינה לעיתים קרובות. יש לה טעם טיפה מר יותר מעוגות סולת רגילות, וזה הודות לגרגירי החילבה בתוכה. למען האמת, תמיד העדפתי עוגת חילבה על פני בסבוסה.

הסגר השני השתחרר קצת ואני יכול סוף סוף לבקר את המשפחה שוב ביפו. אבל למשפחה היו תכניות אחרות בראש והם מיד ברחו לי לטורקיה. לפחות הספקתי להגיד שלום לפני שנסעו. שבוע הבא הם יחזרו ויכנסו לבידוד של שבועיים, אז שוב ייקח זמן עד שאראה אותם. איזה נאחס. כדי להמתיק את המכה, הכנתי לעצמי (שוב) את הממתק הכי מתוק שאני מכיר, מרשמלו. הפעם, בטעם שוקו-וניל.

ואפילו ללא חלב. אולי גם ללא סוכר. סתם נו, יש מלא סוכר. זה צריך להיות אכיל גם, לא? ברצינות עכשיו, כבר הרבה זמן שאני מחפש בראוניז כאלה. בעוגת מוס שוקולד קפה וג’נדויה חיפשתי תחתית בראוניז שתישאר רכה גם לאחר הקפאה וקירור. מצאתי אחת כזו בזמנו ועכשיו יש לי מתכון נהדר נוסף. לא רק שהיא נשארת רכה לאחר קירור, היא אפילו טעימה יותר. בראוניז פקאן ללא קמצוץ חיטה, פאדג’י, אינטנסיבי ויחסית בריא יותר מהרגיל.

בקיץ האחרון קיבלתי מההורים בלנדר חדש במתנה ומאז אני לא מפסיק להשתמש בו. למרות שכבר הספקתי להפיל ולשבור אותו חלקית, עדיין ניתן להפעיל אותו. עד שאזיז את עצמי להחליף את החלק השבור, היה לי חשוב להעלות לכאן את השייקים הכי אהובים עלי בהשראת המאפין בוטיק, שם אגב גיליתי את המאפין דלעת וגבינת שמנת הכי טעים בעיר.

כל סופ”ש נגמר וכל שבוע מתחיל, אבל לא בקלות. לפחות לא אצלי. יום ראשון זה יום העבודה הכי ארוך שלי. השבוע שלי מתחיל בבום של עבודה. כשטיילתי בפרובאנס לא מזמן גיליתי שהשבוע שלהם מתחיל אחרת, ואני לא מדבר על זה שהוא מתחיל מיום שני.

אחרי שניסיתי (ואהבתי) את הקליסון הקלאסי של פרובנס, הגיע הזמן לשחק עם זה קצת. ניסיתי לשלב את צירוף הטעמים האהוב עלי, לימון ופיסטוק, וקיבלתי קליסון פיסטוק לימון כלבבי. את הפוסט הזה התחלתי לכתוב שישי שעבר ואמרתי לעצמי שאני אסיים אותו במהלך הטיסה שלי לארה”ב באותו ערב. זה לא קרה. וזה לא קרה גם במשך שאר השבוע. ככה זה, נוסעים ומשאירים את כל המטלות, העבודות והבעיות מאחורה.