בנוסף לעוגיות נגד עין הרע שהכנתי ליום הולדת של אבא שבוע שעבר, הכנתי לו גם עוגת מוס גבינה ואוראו קטנה. כן, קטנה. זה קורה בכל יום הולדת. עד שמגיעים לעוגה כולם כבר מלאים מחטיפים ושוקולדים. אז הכנתי עוגה קטנה שתספיק ותספק את כולם. הפעם, טעיתי. העוגה היתה כל כך טעימה לכולם שהיא נעלמה תוך שניה והשאירה חשק לעוד. אופס.

כבר יותר מחודש שלא העליתי פוסט בבלוג. ניסיתי תקופה ללא מוצרי חלב. ההשפעה היחידה מהניסוי היתה ירידה בחשק לאפייה. הניסוי הארור הסתיים שבוע שעבר ביום הולדתי עם עוגת טירמיסו חלבית במיוחד. כחזרה לשגרה, הכנתי עוגת ג’אוד לאליאורה וארצ’י הקטנטנים שבאו השבוע לבקר מארה”ב.

הפיסטוקים שקניתי מברונטה בסיציליה בקיץ שעבר עומדים להסתיים. קניתי 4 קילו שניצלתי היטב במהלך השנה למגוון של קינוחים. את הפיסטוקים האחרונים שמרתי עבור קינוח מיוחד ששבה את ליבי לקראת סוף הטיול: קסטינה. עוגה סיציליאנית חגיגית עם מלית ריקוטה מתוקה, עטופה במרציפן פיסטוק ירוק ומקושטת בפירות מסוכרים.

לא מזמן נסעתי לארה”ב וחזרתי משם עם מלא ספרי אפייה, כהרגלי לאחר כל טיול בחו”ל. שלושה מהספרים שקניתי מלאים במתכונים ללא גלוטן ואף טבעוניים. חיפשתי מתכון מעניין לנסות מהם, אבל רשימת הרכיבים של כל מתכון שאהבתי היתה מסובכת להחריד. בסוף פזלתי לספרם המתוק של יותם אוטולנגי והלן גו “Sweet” וגיליתי שיש להם מספר מתכונים מסומנים ללא גלוטן לקהל המתנסה (אני!). אחד מהם נראה מזמין במיוחד, מלא אהבה פרסית (מה שזה לא יהיה).

אמילי חגגה שנתיים השבוע. היא באה לבקר מארה”ב עם הוריה. אמה, קרן, פנתה אלי וביקשה עוגת שוקולד צבעונית ליום הולדתה. הכרתי את קרן לראשונה לפני 15 שנה, כשעוד הייתי ילד בעצמי. טוב, לא ילד ממש, אלא סטודנט טרי שרק סיים תיכון. הבקשה עוררה בי נוסטלגיה וזה הניע אותי להכין עוגת יום הולדת לילדה חמודה שעוד לא יצא לי להכיר. איך אני יודע שהיא חמודה? קרן שלחה לי תמונה של אמילי כשכל הפנים שלה שקועות בעוגה. ילדה כלבבי.

עוגת הבננה הזו היא בעצם גרסה משודרגת של עוגת יום ההולדת האחרונה שלי. נכון, זה נראה קצת מוזר שעוגת אינגליש קייק היא בעצם שדרוג לעוגת יום הולדת גבוהה וחגיגית, אך לא שופטים ספר על פי כריכתו. עם כל הכבוד לעוגה המגונדרת, השילוב של עוגת בננה עם קרם חמאה בטעם שוקולד לא כל כך הלהיב אותי בסוף. הבטחתי לעצמי לעבוד על מתכון טוב יותר וקיבלתי את הדחף לעשות זאת ביום הולדתה של ארד.

לפני כשנתיים עברתי משבר קטן. לא שבאמת היה לי על מה להתלונן, אבל הרגשתי שחסר לי עוד משהו בחיים. עוד משהו קטן להשלים את החיוך בסופו של יום. יום אחד, בדרכי לבקר את המשפחה ביפו, בעודי מקשיב שוב ושוב לשיר Lane Boy של Twenty One Pilot הבנתי פתאום למה אני כל כך אוהב את השיר. התיפוף לקראת סוף השיר עורר בי רגש מסוים. באותו הרגע קלטתי שברוב השירים שריגשו אותי בחיי יש קטע בו התיפוף משתלט על השיר וסוחף אותי איתו. באותו הרגע החלטתי… אני רוצה להיות מתופף! (או כמו שדניאל קרא לזה פעם, תופיסט)

אחת הדודות המגניבות שלי ביקשה ממני להכין עוגת יום הולדת לבתה. כששאלתי על איזו עוגה היא חושבת, היא שלחה לי תמונה של עוגת ריס’ז מקושטת בחטיף עצמו. לקחתי על עצמי את האתגר בתנאי שהמשפחה החוגגת תשמש כשפני ניסיונות ותספק לי ביקורת בונה. היה תנאי קטן נוסף, שישאירו לי חתיכה קטנה לטעום, אבל משום מה כל הראיות נעלמו לאחר שהסכין התחילה לחתוך את העוגה.