המשקפיים הוורודים שלי
אני לא יודע ממש איך להתחיל לכתוב את זה, אז אני אתן לרגש להכתיב. אני לא שמח כעת. זה לא מדויק. אני כן שמח שהתמזל מזלי ומשפחתי היקרה ואני בריאים ושלמים. זו כבר התחלה טובה. בכל זאת, בשבועיים האחרונים היה לנו נורא קשה. הבועה שלנו התנפצה והתעוררנו למציאות אחרת. אם אתמול חיפשתי דירה ביפו, היום אני פוזל לכיוון חו”ל. אני, הערבי הישראלי שתמיד מטיף לחבריו היהודים כמה טוב כאן, כמה יפה כאן ואיך אני רואה את העתיד שלי ושל משפחתי כאן, פתאום מעורער עד הליבה.
הכל התחיל לפני כשבועיים, בערב חג אל פיטר, אותו באתי “לחגוג” עם משפחתי ביפו. לא באמת רצינו לחגוג, אבל עם כל האזעקות, הטילים והיירוטים, רצינו לתת רגע של אתנחתא לילדים החוששים. אמי, אחי ואני נכנסו לרכב באותו הערב ונסענו לאחותי. לפחות ניסינו. בכל צומת, מחסום משטרתי מנע מאתנו להתקדם ללב יפו. פתאום גיסתי, שגרה קרוב לבת-ים, כותבת לנו שהיא שומעת את ההמולה מתגברת. פתאום אחותי כותבת שיש התראה לאזעקה נוספת עוד רבע שעה.
המצב היה חמור יותר ממה שדמיינו לעצמנו. רק עצם המחשבה שאנשים קיצוניים מתקדמים מבת-ים לעברנו למטרת לינץ’ הפחידה אותי באותו הרגע יותר מהרקטות שעומדות ליפול עלינו. נסענו חזרה לבית אימי, היכן שאחותי לנה עם ילדיה מחוסר מקלט בביתה. הילדים היו בפאניקה. אחי נסע מיד חזרה לאשתו וילדיו. הודענו לאחות השנייה שהערב לא נוכל להיפגש ולשמח את הילדים. האחיינים שמולי התחילו לבכות ורעדו מהאזעקה הפוטנציאלית, האחיינים שלא ראיתי התחילו לבכות מהביקור המשפחתי שכשל ואני בכלל רציתי לבכות באופן כללי בזמן שהורדנו את אורות החג מחלונות ביתנו, שהלינץ’ לא יגיע עד לכאן.
וכך עבר לו ערב החג
עם כמה גיחות למקלט הציבורי בשעות המאוחרות של הלילה. זו המלחמה הפנימית של ערבי ישראל כמוני. מצד אחד לחשוש מרקטות של ערבים קיצוניים, מצד שני לפחד מהשנאה והאלימות של יהודים קיצוניים. מה לי ולקיצוניות? אני בן אדם ממוצע, עם חיים ממוצעים ושאיפות ממוצעות. כל מה שאני רוצה זה לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור הביתה ולאפות עוגה. אני לא רוצה להילחם באף אחד, אני לא רוצה לריב, לא רוצה לשמוע ולא רוצה להקשיב. וזה מה שעשיתי בשבועיים האחרונים.
טמנתי את ראשי בחול. בראש ובראשונה, מחקתי את האפליקציה של פייסבוק מהטלפון וסגרתי את החלון בדפדפן. לא האמנתי כמה רע אפשר להרגיש מלגולל בפיד. לא רק מהחדשות המייאשות או מסטטוסים דעתניים, אלא בעיקר מתגובות מבחילות של אנשים שנמצאים ברשימת החברים שלי. מקסימום טרלול, אפס אמפתיה. באותו רגע החלטתי להיכנס לאינסטרגם ולשקוע בתמונות של עוגות, אבל הדבר הראשון שעלה זה לחם מגן דוד עם מסר צר אופקים. אוף, סגרתי וצללתי עמוק יותר לתוך החול.
למחרת, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי ולבצר את הבועה השברירית, החלטתי לשתול צמחים חדשים במרפסת. קניתי שתילי תבלינים, עציץ יסמין, עציץ לבנדר ואפילו עץ זית קטן שהצבתי ביני לבין השכנים היהודים. הרגשתי שכלום לא יכול לפגוע בי באותו הרגע, עד שהשכנים יצאו לקפה וסיגרה במרפסת שליד. האב הזקן מספר לביתו כמה קשה היה לו לצפות בחדשות ולראות את כל הילדים שמתים בעזה. בתו הסכימה: “אכן קשה, אבל עדיף הם מאשר אנחנו”. החיוך נגוז. שמתי אוזניות, הפעלתי מוזיקה והמשכתי לשתול צמחים ואת עצמי עמוק יותר באדמה.
יום-יומיים לאחר מכן
בצבצתי את ראשי מהאדמה מהחלון והרגשתי שבטוח מספיק לצאת לשופינג כדי לשפר את מצב הרוח. נכנסתי לחנות כלי בית במרכז העיר וחיפשתי כרית נוחה לכורסה במרפסת. איכשהו התמזל מזלי ומצאתי את הכרית המושלמת. בעודי ממתין בנחת לתשלום בקופה, לא יכולתי שלא לשמוע את אחת הקופאיות מתלוננת לאחראית על אחת עובדות. “מה יש לה? כולה דיברנו על המצב הביטחוני בארץ! האמת היא שקטה מדי בתקופה הזו, בקושי מדברת. לא מבינה אותה, שתגיד תודה בכלל שאנחנו מעסיקים אותם אצלנו.”
חשבתי לעצמי, להתערב? להגיד משהו? לא. קניתי את הכרית והמשכתי לדרכי בשקט ובייאוש גובר. טוב, עד כאן. יותר עמוק באדמה ואני אגיע לקנדה. האמת זה מקום שבני המשפחה התחילו לחשוב להגר אליו לפתע. אם בעבר הייתי אומר להם לשכוח מזה, עכשיו אני מתחיל לעודד אותם. לפחות שם לא יירקו לעבר גיסתי כשהיא הולכת לעבודה, כמו שקרה לה לפני שבוע. לפחות שם אפשר לגדל את הילדים בבטחה מסוימת. אבל המשפחה כאן, וגם אם בסוף אנטוש בעצמי, לא אוכל לחיות בשקט בידיעה שהמצב כאן בקאנטים. זה לא פתרון. אז מה כן הפתרון?
עוגה! במקום אבנים, אולי נתחיל לזרוק עוגות אחד על השני? נמאס לריב על חתיכת אדמה, חול ואבנים. נמאס להתווכח מי היה כאן קודם. את מי זה יעניין עוד אלף שנה כשכולנו נהיה כבר יחד עמוק עמוק באדמה עליה אנחנו רבים ללא הרף. כולנו תקועים כאן יחד, לטובה או לרעה, ואנחנו חייבים ללמוד לחיות יחד בשלום הדדי, במיוחד אם נרצה להכין עוגה בראש שקט.
בינתיים, אנחנו עוד לא שם. אנחנו חוששים לצאת לעבודה, למי שבכלל נשארה עבודה. בינתיים, שוטרים שתפקידם להגן עלינו מתגרים בנו ומתנהגים אלינו בזלזול, כמו השוטר שהמשיך לנסוע ולהתקרב ברכבו לגיסתי ובנה התינוק בעודה חוצה את מעבר החצייה. לא כיף להיות אזרח סוג ב’, וזה עוד ביום טוב. התלונות שלי מתגמדות ליד אחרים שסובלים הרבה יותר. אז אני אשתוק עכשיו ואמשיך להתנהג כמו ערבי ישראלי למופת כמצופה ממני.
הנה עוגה
זו לא סתם עוד עוגה. זו עוגה אופטימית. עוגה דרכה אני רואה את העולם בוורוד. איבדתי את המשקפיים הוורודים שלי לרגע, אבל האבדה נמצאה. הנה היא עכשיו. מורכבת ממוס דובדבנים ורוד ומעוטרת כולה בדובדבנים טריים של העונה. כשמסירים את המשקפיים, או במקרה שלי, חותכים את העוגה, ורוד הופך לירוק. ירוק של תקווה וצמיחה מחדש. ירוק של פיסטוק. פיסטוק שכל סוג של אזרח כאן ישמח לאכול. יחד או לחוד. אבל וואלה, לא הגיע הזמן ליהנות מהפיסטוק יחד?
הערות חסכניות על דובדבנים
* זו עוגה רבת שכבות ותהליכים, בדיוק כמו שאני אוהב. בכל זאת, אפשר לחסוך קצת זמן ולקנות מחית דובדבנים מוכנה במקום להכין בבית. 210 גר’ יספיקו למתכון.
* בנוסף, העיטור אופציונלי לחלוטין. עיטרתי את העוגה עם 2 פסים משוקולד רובי שטמפררתי בשיאו של יום חם. בפעם הראשונה התפקשש לי. בפעם השנייה הצלחתי, אבל וואלה, אני לא יודע אם זה שווה את כל המאמץ לאחר כל העבודה על העוגה עצמה.
* פייטה פוייטין: או במלים אחרות, שבבי וופל מקורמלים. ניתן למצוא את זה ברוב החנויות המתמחות לאפייה. ניתן גם להכין לבד בבית. פשוט קונים גליליות וופל ממולאות ומפוררים את השכבה הקראנצ’ית שעוטפת את המילוי.
רכיבים
מסת ג’לטין
9 גר’ אבקת ג’לטין
45 גר’ מים
קרמה פיסטוק
40 גר’ מחית פיסטוק
50 גר’ שוקולד לבן
12 גר’ מסת ג’לטין
80 גר’ שמנת מתוקה 38%
80 גר’ חלב
40 גר’ חלמון (2 גדולים)
20 גר’ סוכר
ג’קונד פיסטוק
100 גר’ פיסטוקים קלופים
100 גר’ אבקת סוכר
30 גר’ קמח
115 גר’ ביצים (2 גדולות)
70 גר’ חלבון (2 גדולים)
20 גר’ סוכר
20 גר’ חמאה
שטרויזל פיסטוק
30 גר’ פיסטוקים קלופים
15 גר’ קמח
15 גר’ סוכר דמררה
¼ כפית מלח
15 גר’ חמאה
קריספי פיסטוק
55 גר’ מחית פיסטוק
30 גר’ פייטה פוייטין (שבבי וופל מקורמלים)
60 גר’ שטרויזל פיסטוק
50 גר’ שוקולד לבן
מחית דובדבנים (ניתן לקנות מוכן)
300 גר’ דובדבנים קפואים
מרנג שוויצרי
105 גר’ חלבון (3 גדולים)
190 גר’ סוכר
קורט מלח
מוס דובדבנים
110 גר’ מרנג שוויצרי
210 גר’ מחית דובדבנים
9 גר’ קורנפלור (3 כפיות)
35 גר’ מסת ג’לטין
170 גר’ שמנת מתוקה
עיטור (אופציונלי)
200 גר’ שוקולד רובי
כ-400 גר’ דובדבנים
ציוד
מדחום
תבנית אפייה עגולה בקוטר 25 ס”מ
רינג בקוטר 20 ס”מ וגובה 6 ס”מ לפחות
רינג נמוך בקוטר 18 ס”מ
שקף בגובה 6 ס”מ לפחות
בלנדר מוט
מד ליטר
מסננת דקה
שק זילוף
פלטה מדורגת (אופציונלי לעיטור)
שקף נוסף (אופציונלי לעיטור)
מסת ג’לטין
מזרזפים אבקת ג’לטין על פני המים, מערבבים ומכניסים למקרר לחצי שעה לפחות. לפני השימוש חותכים לחתיכות קטנות.
קרמה פיסטוק
מצפים את התחתית של הרינג הקטן (18 ס”מ) בניילון נצמד על ידי משיכה והצמדה לדפנות, כך שיוצרים תחתית ישרה והרמטית לרינג. מניחים את הרינג על מגש.
שוברים את השוקולד לקוביות ושמים בתוך מד ליטר. מוסיפים מחית פיסטוק ומסת ג’לטין. מניחים מסננת דקה על גבי מד הליטר.
שמים שמנת מתוקה, חלב, חלמונים וסוכר בתוך קלחת ומערבבים. מחממים על אש בינונית עד לטמפרטורה של 80-82° (זה בסדר לחרוג טיפה, אך לא יותר מ-84°), תוך כדי ערבוב נמרץ, אך עדין, עם מרית כדי שהחלמון לא ייקרש (לדאוג בעיקר לתחתית הקלחת). התערובת תסמיך מעט.
מסירים מהאש ומסננים מיד לתוך מד הליטר. מערבבים עם מרית ואז טוחנים עם בלנדר מוט עד למרקם אחיד. מוזגים את הקרמה לתוך הרינג. שומרים במקפיא לשעתיים לפחות.
ג’קונד פיסטוק
משמנים קלות את תבנית האפייה העגולה. מסמנים עיגול בקוטר 25 ס”מ על נייר אפייה, גוזרים ומרפדים את תחתית התבנית. מחממים תנור ל-180°.
שמים פיסטוקים ואבקת סוכר בתוך מעבד מזון. טוחנים יחד עד לאבקה. מעבירים לתוך קערה. מוסיפים קמח ישירות לתוך הקערה ומערבבים. מוסיפים ביצים ומערבבים רק עד שאחיד. שומרים בצד.
שמים חלבונים בקערת המיקסר ומתחילים להקציף על מהירות בינונית. ברגע שנוצר קצף, מוסיפים את הסוכר בהדרגה. מעלים את מהירות ההקצפה לגבוהה וממשיכים להקציף עד למרנג יציב אך לא יציב מדי (עד לפסגות בינוניות).
ממיסים את החמאה בזהירות על האש או במיקרו. מעבירים קצת מהבלילה לחמאה המומסת ומערבבים להשוואת מרקמים. מחזירים לקערה ומערבבים היטב. מקפלים את המרנג לבלילה ב-3 חלקים.
מוזגים את הבלילה לתוך תבנית האפייה. נותנים כמה נקישות מתחת לתבנית. מכניסים לתנור ואופים 14-15 דקות עד שהג’קונד יציב למגע. מוציאים מהתנור ועוברים על ההיקף עם סכין משוננת. לאחר 10 דקות, מחלצים את הג’קונד מהתבנית ומקלפים את נייר האפייה מהתחתית. מצננים בטמפרטורת החדר.
שטרויזל פיסטוק
מחממים תנור ל-170°.
שמים פיסטוקים וקמח במעבד מזון וטוחנים לאבקה. מוסיפים סוכר, חמאה, ומלח וטוחנים בפולסים עד לקבלת פירורים. (ניתן לעבד גם במיקסר עם וו גיטרה).
מפזרים על מגש אפייה מרופד בנייר אפייה. מכניסים לתנור ואופים 8-10 דקות עד להשחמה יפה. מוציאים מהתנור ומצננים בטמפרטורת החדר. שוקלים את הכמות הנחוצה עבור הקריספי לפני השימוש.
קריספי פיסטוק
שמים מחית פיסטוק, פייטה ושטרויזל פיסטוק בקערה. ממיסים שוקולד לבן (על בן מארי או במיקרו). מוסיפים את השוקולד המומס לתערובת ומערבבים עד שאחיד. המרקם אמור להזכיר מעין ממרח קראנצ’י. אם התערובת מתפוררת ולא נוחה למריחה, מוסיפים עוד קצת שוקולד מומס (5-10 גר’).
חוזרים לקרמה: מוודאים שהקרמה כבר קפוא ויציב. מחממים מעט את הרינג עם הידיים ודוחפים את הקרמה החוצה. מניחים את הקרמה על מגש מרופד בנייר אפייה ושומרים במקפיא בינתיים. מנקים את הרינג.
חוזרים לג’קונד: מנסרים ומיישרים את ראש הג’קונד אם פני השטח אינם ישרים. מניחים את הרינג הקטן (18 ס”מ) על גבי הג’קונד וקורצים עיגול בקוטר הרינג. משאירים את הג’קונד בתוך הרינג.
שמים את הקראנץ’ על גבי הג’קונד. בעזרת פלטה מדורגת קטנה, משטחים את הקראנץ’ לשכבה אחידה. שומרים במקפיא עד שהקראנץ’ קפוא ויציב (15-30 דקות).
מוציאים מהמקפיא, מחממים את הרינג עם כפות הידיים מבחוץ ומחלצים את הג’קונד והקראנץ’ בעדינות מהרינג. מניחים את הקרמה מעל הקראנץ’. מניחים את הרינג הגדול (20 ס”מ) מסביב לעוגה ומרפדים עם שקף מסביב, בין הרינג לעוגה. שומרים במקפיא בינתיים.
מוס דובדבנים
מחית דובדבנים: שמים דובדבנים קפואים בקלחת ומחממים על אש נמוכה-בינונית תוך כדי ערבוב עד לריכוך והפשרה. מדי פעם מועכים כמה דובדבנים. מעבירים לתוך מד ליטר. טוחנים היטב בעזרת בלנדר מוט. מצננים בטמפרטורת החדר ושוקלים את הכמות הנחוצה לתוך קלחת. שומרים בצד.
מרנג שוויצרי: שמים חלבונים, סוכר ומלח בתוך קערת נירוסטה וטורפים היטב. מחממים את התערובת על בן מארי (אש בינונית) תוך כדי טריפה להמסת הסוכר ופסטור החלבונים. ברגע שהטמפרטורה מגיעה ל-60°, מנמיכים את האש וממשיכים לטרוף כ-5 דקות נוספות (או מביאים את הטמפרטורה ל-70° וטורפים למשך דקה אחת). יש לוודא שהטמפרטורה לא עוברת 75° במהלך החימום (אני פשוט מנמיך או מכבה את האש בהתאם וכך שומר על הטמפרטורה בין60° ל-70°).
מורידים מהאש ומסננים מיד לתוך קערת המיקסר. מקציפים במהירות גבוהה עד לקבלת מרנג יציב ומבריק (כ-7 דקות). שוקלים את הכמות שצריך ושומרים בצד.
מערבבים 2 כפות ממחית הדובדבנים עם קורנפלור ומחזירים למחית. מחממים את המחית תוך כדי ערבוב עם מטרפה עד שמסמיך ומתחיל לבעבע (בועה אחת מספיקה). מעבירים לקערה נקייה, מוסיפים ג’לטין ומערבבים עד להמסה. מצננים לטמפרטורה של 40°.
בינתיים מקציפים את השמנת עד למרקם כמעט יציב (להיזהר מהקצפת יתר, המרקם צריך להזכיר יוגורט סמיך נוזלי). שומרים במקרר.
מעבירים רבע ממחית הדובדבנים למרנג וטורפים עד שאחיד. מחזירים לקערת המחית ומקפלים יחד. מוציאים את השמנת מהמקרר ומקפלים גם אותה למחית לקבלת מוס דובדבנים. מעבירים מיד לתוך שק זילוף וגוזרים פתח בקצה השק.
ממלאים את דפנות הרינג (החלל בין העוגה לרינג) ורק אז ממשיכים לזלף את כל שאר המוס מעל הקרמה. מנערים קלות ומשטחים את פני המוס בעזרת פלטה מדורגת קטנה או כפית מכופפת. שומרים במקפיא כשעתיים-שלוש לפחות (עדיף ללילה).
עיטור (אופציונלי)
מוציאים את העוגה מהמקפיא. מחלצים את העוגה מהרינג. מחזירים את העוגה למקפיא ומנקים את הרינג.
גוזרים את השקף לאורך קצת יותר גדול מהיקף הרינג הגדול (כ-67 ס”מ). גוזרים את השקף ל-2 שקפים, אחד בגובה 2 ס”מ והשני בגובה 3 ס”מ. בנוסף, גוזרים שתי רצועות נייר אפייה (או שוב שקף) במימדים טיפה גדולים יותר.
עוברים על פני משטח עבודה ישר ונקי עם מגבת או מגבון לח. מניחים את פסי השקפים קרוב אחד לשני ומצמידים אותם למשטח הלח. מנגבים ומייבשים את המשטח הלח מסביבם בעזרת נייר מטבח.
מטמפררים שוקולד לפי הפוסט הבא. כלומר, בוחרים שיטת טמפרור ומתאימים אליה את טמפרטורות העבודה של שוקולד רובי, שהן: חימום ל-42-45°, קירור ל-26° ואז חימום לנקודת הטמפרור שהיא 29°). אם מטמפררים בשיטת המיקריו, מוסיפים את האבקה כשהטמפרטורה מגיעה ל-35°).
ברגע שהשוקולד מוכן לעבודה, מוזגים אותו לאורך הפסים. בעזרת פלטה מדורגת, משטחים את השוקולד על פני השקפים לעובי של כ-2 מ”מ (עדיף עבה מאשר דק יותר). חשוב (!) לעבוד בזריזות בחלק הזה.
מרימים כל פס ומניחים על משטח נקי. מניחים את רצועות נייר האפייה/שקף הגדולות יותר על פני פסי השוקולד ומהדקים בעדינות. מרימים כל פס ועוטפים סביב הרינג.
נותנים לשוקולד להתייצב כ-10 דקות בחדר קריר. מחלצים את הפסים בזהירות מהרינג. מקלפים את פס השקף החיצוני מהשוקולד ואז את רצועת נייר האפייה/שקף הפנימי בעדינות. שומרים את פסי השוקולד בצד.
שוב, מוציאים את העוגה מהמקפיא. מקלפים את השקף מסביבה ומניחים על גבי צלחת הגשה. עוטפים את העוגה עם פס השוקולד העבה ואז עם פס השוקולד הצר. מעטרים את ראש העוגה עם דובדבנים (לא לשכוח לשטוף ולייבש לפני). שומרים במקרר כ-3 שעות לפחות לפני החיתוך. העוגה נשמרת במקרר בכלי אטום מאוויר עד ליומיים-שלושה.
חוסיין היקר. אמנם קצת באיחור, כי אני בקושי קוראת את הפוסטים, אבל היום היה לי זמן וקראתי את מה שכתבת וליבי נקרע.
אני יכולה לספר לך שילדיי למדו בבית הספר יד ביד בירושלים, ואני זוכרת את היריקות לכיוונים, כי הם יהודים רעים, חברים של ערבים. אני זוכרת את ההצתה בבית הספר, בחסות אירגון להבה, ואני זוכרת את הבת שלי הקטנטונת, מנסה להבין אם יש לה חברה ערביה זאת סיבה לשרוף את בית הספר. ואת המסקנה המתבקשת, דווקא נהיה חברות (ולשמחתי הגדולה, זאת חברות בנפש עד היום, שנים אחרי).
זה מאוד נחמד שלכל היהודים המתייפיפים יש חברים ערבים עד גבול מסויים, וזה כואב במיוחד לגעת שהמצב הולך ומחמיר (הקיצוניות משני הצדדים).
אבל אני באמת מאמינה שהשינוי יבוא מאנשים כמוך (וגם כמוני) שהחברים האמיתיים שלנו מאמינים שיש דרך, והחברים האמיתיים שלנו יהיו שם בשבילנו ונהיה שם בשבילם, וגם סתם אנשים שלא באמת חברים, אלא אנושיים ומאמינים בטוב (כמו הסוחר בעיר העתיקה, שהכניס אותנו לחנות וסגר את הדלת,כי התחיל בלאגן בגלל דקירה בעיר העתיקה, ולא נתן לנו לצאת עד שהכל נרגע לחלוטין).
אין לנו ברירה אלא להמשיך ולחיות פה ביחד ולנסות לעשות את השינוי,וכמו צמחי התבלין ששתלת, נזרע פה זרעים של אחווה ואהבה ונקווה שהאדמה הזאת לא תהיה רעילה לנו אלא תוכל לתת לכולנו לפרוח ולשגשג למרות הקושי.
אני מצטערת לאכזב אותך, אבל מי שנולד פה, לא יכול לשגשג בקנדה. אין על האדמה הזאת, קשה ככל שתהיה.
הגעגועים יאכלו אותך.
אז אני מזמינה אותך אלי הביתה ל” عيش وملح ” ואולי לעוגה (שבטי פחות טובה משלך, אבל תסלח לי.
אהלן, ותודה על התגובה.
מה שעברת לא נשמע סימפטי בכלל, ואני ממש מצטער לשמוע על כך. מסכים עם כל מה שאת אומרת, ומקווה כמוך לטוב. ואל דאגה, אין ממש מחשבות להגר לקנדה או למקום אחר בעולם כרגע, לא לי ולא למשפחה. הזמן עושה את שלו כנראה. כל מה שיש לי בראש כרגע זה איזה קרואסון להכין מחר 🙂
ותודה על ההזמנה! אני בטוח שהעוגה תהיה נהדרת.
מוכנה לבוא להכין איתך.;)
בתור חרדית, הכי מזדהה!!
וואו, איך שמקטלגים אנשים!
כואב דוקר ומשפיל
ואין אין אין על האתר שלך
מנסה את העוגה היום מקוה שזה יצליח לי.
התמכונים שלך בחיים לא מאכזבים
תודה מירי,
על ההזדהות ועל העידוד. ואם יש לך כל שאלה על תהליך ההכנה, תשאלי ואני אשמח לעזור 🙂
יצא פצצתי!!!!!!!!!!
וואו!!!
איזה כייף!
התלקקנו 🙂
נשבר לי הג’קונד כששחררתי מהרינג, די מבאס.
אבל איכשהו עם הציפוי העלמתי ראיות.
מתכננת להכין שוב לחג סוכות, הפעם אנסה יחד עם העיטור, הלואי שיצליח לי.
תודה!
וואו, איזה כיף לשמוע!
לגבי הג’קונד, אולי כדאי להקפיא אותו קצת יותר ואז כשמוציאים מהרינג לחמם את הרינג עם הידיים ולהתחיל לדחוף אותו בצורה שווה, לאט לאט מההיקף, עד שיוצא בשלום מהרינג. מקווה שזה יעבוד לך בפעם הבאה 🙂
אוי, באתי לפה כדי לבדוק מה חדש ונתקלתי בפוסט הזה. אני יכולה רק לדמיין איך כל זה מרגיש, למרות שהסערה העיקרית כביכול מאחורינו. אבל לא באמת, כי הסכסוך תמיד שם ותמיד נמצא ביום יום, כל פעם עם שטיק אחר.
זה מבאס אותי, בתור מי שעבדה הרבה שנים עם…ערבים? אנשים מהמגזר? אני לא יודעת כבר מה נחשב PC היום, שהרבה אנשים לא מבינים שלהרבה אנשים לא משעמם בחיים והם לא מעוניינים ללבות שנאה ולא לזרוק אבנים – אלא להרוויח את לחמם ולחזור לבית שלהם בשקט.
אם יש משהו שמדכא אותי בכל הסכסוך הזה מבחינה אישית לפחות זה שכל כך לא היה אכפת לי להחזיר לחמאס ואבו מאזן את כל האדמה הזאת – מבחינתי לעוף מהאזור הזה כמה שיותר מהר. חם פה, יקר פה, ומעפן פה. טוב, חוץ מכמה פינות קטנות וחמודות בתל אביב וכמה אזורי טבע קטנים. אבל זהו.
עם ההצעת הרילוקיישן הראשונה I’m off, אבל בסדר, אני מבינה שהרבה לא איתי בעניין הזה 😉
אפשר רק לקוות שמתישהו זה ישתנה ובינתיים – לאפות עוגות לנחמה <3
הי הילה,
גם אני מרגיש שהסערה מאחורינו, אך חושש פתאום מהסערות הבאות. לפחות יש רגע של נחת עכשיו ואפשר לנצל את זה לאפייה, טיולים ומשפחה. זה לפחות מה אני עושה לאחרונה, אופה עוגות ימי הולדת למשפחה משבוע לשבוע כשאני לא מטייל. כיף להיות בסביבה אוהבת ותומכת ולשכוח מהבעיות. האחיינים שלי מביאים כל כך הרבה אושר ודוחפים את היצירה שלי במטבח למקומות לא צפויים. כמוך אני רק מקווה לטוב.
מבינה לליבך מאוד. ואפילו מזדהה.
בתור עוקבת הדוקה של הפוסטים שלך, אני בטוחה שתרשה לי לקבל את הבמה הקטנה הזו פה לזעוק גם את הזעקה שלי.
אתה ערבי, אני חרדיה. אתה לא רוצה לריב עם אף אחד וכל הסכסוך המיותר הזה הוא ממך והלאה, כך גם אני, פשוט אישה שלא עשתה שום דבר רע לאף אחד חוץ מהיותי חרדיה שהולכת בדרך התורה.
אז רק בגלל זה מותר לאנשים ללעוג לי כשאני הולכת עם בגדים יותר ארוכים או יותר כהים משלהם.
מותר לשים אותנו על המריצה ולזרוק אותנו לפח האשפה הקרוב.
רק אצל החרדים יש קורונה- הם הביאו אותה.
אסור שחרדים יהיו בממשלה.
אסור שחרדים יחיו בשקט.
אסור שחרדים יגדלו ילדים בלי שמישהו ינסה לשים מחסום לרחם שלהם.
אסור לחרדים לנשום כי הם גונבים את האוויר.
חרדים.? פויה.
תגידו מה אתם מדברים לקיר? לא קלטתם שיש שם משהו פנימי יותר שמרגיש את כל ההשפלות שלכם?
לא אחת חוויתי סיטואציות לא נעימות בכלל בלשון המעטה. וכל זה בגלל מה?
אתה ערבי, אני חרדיה. אני גננת לילדים על הרצף האוטיסטי. בגן שלי יש ילד ערבי שאני דואגת לו, מטפחת אותו, מקדמת את מטרותיו, מעצימה ומלמדת אותו כלים להתמודדויות. ולא רק לו, אלא גם לכל ילדי הגן ללא יוצא מן הכלל. כולם מקבלים יחס וטיפול שווה בשווה- גם לשמאלנים וגם לימנים, גם לרוסים וגם לערבים ולאתיופים. כולם כולל כולם.
אז כשאני יוצאת החוצה לרחוב- מישהו רואה בי את כל מה שאני עושה ביום יום? בוודאי שלא. (וזו לא רק אני, אם אנשים יעצרו רגע לנסות להכיר את הבנאדם מבלי להסתנוור מכל הרעל וההסתה של התקשורת- תגלו דברים יפים). אנשים רואים רק את הלבוש החיצוני וכשרואים חרדי מחפשים אם נשאר מקום במריצה.
הי מרים, תודה רבה על השיתוף. המשפטים שלך הדהדו לי בראש בקול עצום ובנימה די מוכרת. דעה קדומה תביא לכישלון שלנו כבני אדם. חייבים לשמוע ולקבל את האחר, את השונה, את הלא מוכר. שמח לשתף את הבמה שלי איתך ולתת לקול שלך להדהד גם אצל אחרים. ואשרייך על עבודתך.
חוסיין יקירי, היה לי קשה לקרוא, הרגשתי איך הלב מתכווץ מתוך כאב. התחושה הכללית היא שאנחנו כלואיים בין קיצוניים משני הכיוונים. אנחנו השפויים שרוצים לחיות יחד בטוב תקועים באמצע. לכן, לעזוב זו לא אופצייה – לא יכולים לעזוב! רק ביחד נוכל להתגבר.
העוגה מרהיבה הכי בא לי עכשיו עם קפה….
חיבוק 3>
הי אליס,
נכון, נראה לי לאט לאט אני מתחיל להבין את הבעייתיות בלברוח ולעזוב את הכל. אם עוזבים, זו לא אמורה להיות הסיבה. אז בינתיים זה לא קורה וממשיכים לקוות לעתיד טוב יותר כאן, לכל הכיוונים. ותודה! גם לי פתאום מתחשק חתיכה ליד הקפה 😉
הי חוסיין,
חשבתי עליך כל הזמן הזה איך אתה מרגיש. טוב לשמוע את הקול שלך.
אני אמנם כנראה נחשבת מהצד השני מבחינת זהויות אבל רוצה להגיד שאדם זה אדם זה אדם. והמורכבות קשה.
הלוואי שנדע שלום וריעות.
תודה הדס!
אני ממש מסכים איתך. לא היה קל להוציא קול, אבל אני שמח שבסוף הוצאתי רק כדי לגלות כמה אהבה ותמיכה יש מסביבי.
הי חוסיין, דבר ראשון תודה על הבלוג המשובח! יום שיוצא מתכון זה סיבה למסיבה!
יש לי שאלה קטנה, אני רוצה לעשות פאי לימון ופיסטוק, שכבת הקרמה פיסטוק של המתכון פה למעלה יתאים או שזה יהיה יותר מדי קרמים ביחד?
הי תמה,
זה כל כך מרענן לקבל שאלה טכנית על אפייה בפוסט הספציפי הזה!
שכבת הקרמה היא שכבה מאוד קרמית, דומה במרקמה למעדן אך טיפה יציבה יותר. יכול להיות שזה יעבוד, אבל בגלל שזה בתוך טארט עם עוד קרם, יכול להיות שזה פשוט יתערבב עם הלימון ולא יבלוט. אם הייתי הולך על זה, הייתי נותן לכל שכבה להתייצב לגמרי (ואולי אף להקפיא אותה) לפני שאני מוסיף את השכבה השנייה כדי שהן לא יתערבבו להן. לדעתי זה יכול להיות מעניין כקינוח בכוס, עם שכבות של קרם לימון, קרם פיסטוק ואולי איזה קראנץ’ בין לבין, עם שנטילי וניל למעלה. מעין מילקי מגניב כזה. בעצם, אולי זה יהיה הפוסט הבא שלי 😉
כל כך שברתי את הראש על הפאי שהייתי חדורת מטרה לגשת ישר לעניין😉וואו אני חייבת לנסות! תודה רבה! שנראה ימים יפים🌸🌼🌻
וואי, מכיר את ההרגשה. בהצלחה עם זה 🙂
זה לא פוסט, זאת תרופה לפצעים. כמי שגר ביפו והיה במוקד הפרעות, אתה משקף היטב את התחושות שהרגשנו כאן. במהלך הימים הכי קשים, האזעקות הביאו אותנו לשבת יחד בחדר המדרגות ביפו ג’, ערבים (משפחה מוסלמית ומשפחה נוצרית) ויהודים (צברים ועולים מאתיופיה), כולם יחד. ללא שינאה או ויכוחים, ללא פמיליה וחמאס, עם תמיכה הדדית והרגעה של הילדים כולם. אבל בחוץ, ברחוב, היה רעל קטלני ומסוכן. היתה אימה. ברשתות זה היה רעל. מתבהר לי עד כמה העבודה שלך כרוקח קשורה לבלוג. עם הכוח של הכתיבה וכוח האפיה וקצת אלכימיה, אתה מצליח לרקוח תרופות שהלוואי שהיה אפשר לקנות בסופר-פארם, מין חומר סותר לרעל בדמות עוגות חלומיות. הקול שלך חשוב, חוסיין. תודה.
וואו יואב, תודה על העידוד ובמיוחד על השיתוף.
זה מבאס שרק תקופות קשות כאלה מקרבות אותנו כל כך, ויש משהו יפה, אם עצוב, בזה שכולם מתמודדים עם הפחדים יחד בחדר המדרגות, ללא קשר או תלות למוצא שלהם. חבל שכל מה שרואים או שומעים במדיה זה רק על העויינות וההסתה שמחוץ לחדר המדרגות. עכשיו קצת נרגע, ומקווה שרק ישתפר. אולי אלך לרקוח עוד עוגה לשיפור מצב הרוח 🙂
אם אתה עוזב – גם אני נוסעת.
שכנה מבת ים
יאללה, לאן נוסעים? 😉
אני חייב מתישהו לכתוב פוסט על הילדות השמחה שלי בבת ים. זה בטח כבר עולם שונה לגמרי שם.
חיכיתי לפוסט שלך ותיארתי לעצמי שעוברים עליך ימים קשים…
אם יהיו עוד אנשים כמוך, משני הצדדים, נהיה במקום טוב יותר.
בתקווה לימים ורודים 💕 מלאים בדובדבנים 🍒
אמן, תודה רבה בלה 🙂
רק מהתגובות כאן אני מרגיש שיש הרבה אנשים שמרגישים משהו דומה ושעוד יש סיכוי לעתיד נורמלי וורוד יותר יחד.
היי מחזקת את ידיך, גם אני מזועזעת מהגזענות והאלימות ומקווה שזה יטופל ולמנהיגינו יהיה את האומץ הדרוש כדי להפסיק את הסבבים הנוראיים האלה שפוגעים רק באזרחים הפשוטים. התבאסתי לקרוא פה חלק מהתגובות ומקווה שתדע שזה לא מייצג ושיש בינינו אנשים שלא מנסים לחפש סימטריה מדומיינת באובססיביות.
תודה טל,
אל דאגה, אני יודע שזה לא מייצג, אחרת מזמן הייתי מתייאש לגמרי. התגובות כאן חיזקו ועודדו אותי שיש מה לצפות ושהמצב עוד ישתפר. עוגה מישהו?
כתבת כל כך יפה ומרגש, שרק בגלל זה אני אתאמץ להכין את המשקפיים הוורודות שלך, ואינשללה אצליח להדבק בטיפונת מהאופטימיות שלך.
תודה , תודה
שמח לשמוע! מקווה שתהני ממנה כמו שאני נהנה ממנה. אני לא יכול להפסיק לגנוב עוד חתיכה ועוד חתיכה 😉
בכל שנותי הלא-מעטות, מעולם לא ראיתי מתכון ארוך ומורכב כזה למאכל כלשהו. זה אשכרה מתכון לקבירת הראש בסוכר, וזה מפרק.
חיבוק!
מודה באשמה.
זו עוגה רבת שכבות ומרקמים, ואני אוהב לרשום את המתכונים בפרטי פרטים להצלחה בטוחה יותר 🙂
חיבוק אהבה ותקווה משותפת לחיים טובים יותר. לא ניתן לקיצונים לנצח. תודה על המילים, בבקשה תישאר!
עם אנשים כמוך סביבי אין סיבה לצאת מכאן ❤
פליז אל תעזוב את ישראל! אתה הוכחה לכך שאפשר אחרת. אם תעזוב זה אומר לתת לשנאה ולפחד לנצח. תקרא לי אופטימית, אבל אני יודעת שיום אחד, כנראה אחרי שכבר לא נהיה בעולם הזה, כולם יחיו ביחד וזה לא ישנה לאף אחד מאיפה השני הגיע ובמה הוא מאמין. אין ברירה אחרת.
אוהבת מאוד את הבלוג שלך, את המתכונים והתמונות ❤
איך אני יכול לעזוב עכשיו עם כזו תגובה!? 😉
הלוואי ולכולם היתה את האופטימיות שלך. ותודה שאת משתפת אותה כאן, זה די מדבק כנראה כי אני מרגיש די אופטימי הבוקר. מסכים עם כל מילה שלך. בוקר טוב ויום מצוין!
מה אני אגיד.. הלוואי שהיו יותר כמוך
מוסיף כזה יופי ומתיקות לעולם!
חבל שברגע שיש איזה מבצע כל אחד בוחר את הצד שלו ומתבצר בו, תודה על הרצון והניסיון לגרום לנו להבין יותר
מסכים איתך. אולי בזמנים כאלה שווה לאיקאה להרים מבצע חיסול כלשהו ולהוציא את שני הצדדים מהבית לאיחוד וריפוי בשופינג 😉
♥️😔🍰
❤😏🍒
כאב גדול, ועוגה אחת יפיפיה וגדולה,
אל תשכח מי עשה את רוב הלינצ’ים האכזריים, אל תשכח מי התחיל להחטיף סטירות ברכבת ואל תשכח מי התחיל להכות אנשים ברחוב עד מוות,
טוב שהיה לינץ’ אחד בבת ים כדי לנפנף בו ולהגיד גם היהודים עשו לינץ’
ואתה מתלונן על האזעקות? מנהיג ערבי אחד לא אמר לחמאס להפסיק את הטילים, מה לנו כי נלין??
חשבתי שאתה קצת יותר נאור מראיה ככ חדה וצרה.
אני כל השנה מפחדת לסוע בכפר ערבי, אני כל השנה מפחדת מלינץ’ בשוק בעיר העתיקה בירושלים הבירה,
אני רק אתמול עברתי נסיון לגנוב את הרכב שלי ע”י שערבים ביימו לי תאונה מדומה ונס שלא יצאתי מהרכב לראות מה קרה כי הם כבר קפצו מאחורה לגנוב לי את הרכב…
אני חש את פחדייך, ואני משתף את הפחדים שלי. הם לא כאן כדי לבטל אחד את השני. אין לי קשר ישיר למנהיגים, לא מהצד הערבי ולא מהצד הישראלי, כדי להסביר להם איך לנהל את עניינם. ככל הנוגע לי, שיזרקו עוגות אחד על השני. ממש צר לי נועה על מה שעברת אתמול, אף אחד לא אמור לעבור דבר כזה, ללא תלות בזהות שלו.
אני מלא הערכה אליך על היכולת להכיל גם תגובות כאלו
תודה מנחם 🙏🏼
תודה על השיתוף. שולחת חיבוק
תודה יעל, מחבק חזרה 🙂
אני אוהב את המתכונים שאתה כותב בפירוט רב ובמקצועיות
לגבי מה שכתבת למעלה יש הרבה מה להגיב לך, ואולי את המשקפיים הורודות תשים בהתחלה לא בסוף, כי קל מאוד להתלונן, קל מאוד לראות רק כאב אחד ולהיות אזרח סוג ב’ זו בחירה שלך להרגיש.
מילה אחת לא הצלחתי לראות על התנערות ממעשים שעשו אנשים שהם בני עמך, שאלמלא פתחו פה במפגני אלימות לא היית צריך לפחד מקבוצה שבאה מבת ים.
צר לי שאינני יכול להיות יותר אמפתי, כשיש פה אלימות כל גדולה שרובה מגיע מכיוון אחד, ולא, זה לא בגלל אזרחות סוג ב, זה בגלל שנאה שלא התחילה מהיום.
יש לך פה חברים, אנשים שאוהבים את מה שאתה עושה, יש לך משרה טובה כפי שהבנתי ולכן לא ברור למה אתה מרגיש סוג ב.
בכלל אופן, את העוגה הזו אשמח לעשות בקרוב
הי יגאל,
תודה שאתה עוקב ומעריך את המתכונים. הכאב שאני ומשפחתי עוברים לא מבטל את הכאב שיהודים רבים גם חשים בימים אלה. לגבי ״בני עמך״: אני מחשיב אותך יגאל כבן עמי. מאחל שכולנו נוכל להמשיך לפתוח את הלב וללמוד אחד מהשני…כולל במטבח.
העוגה מדהימה, כרגיל.
כתבת כל כך יפה ועצוב. מאוד מזדהה עם תחושת הייאוש, לא קורה הרבה שאני גם שוקעת בייאוש וחושבת שאולי עדיף לעזוב כי איזה מין עתיד יש כאן אבל השבועות האחרונים היו כאלה. אני שמחה שמצאת את המשקפיים הורודים שלך. גם התעצבתי פה למקרא של חלק קטן מהתגובות ענית כל כך יפה וברגישות מאוד מעריכה את זה יודעת שזה לא קל בכלל.
בתקווה לימים טובים יותר.
תודה אלישבע,
מנחם לשמוע שזו הרגשה הדדית ושאני לא לבד כאן. מקווה שזה רק יעצים אותנו ושנוכל למצוא את דרכנו יחדיו לעתיד טוב יותר, עד כמה שזה נשמע בנאלי. ימים טובים יותר עוד יגיעו.
שולחת כאן (וגם בפרטי באינסטוש) חיבוק גדול חם ואוהב. תודה על הפוסט הזה (ועל כל השאר) מילים היוצאות מן הלב נכנסות אל הלב. בתקווה לעתיד טוב יותר מלא אהבה (ועוגות לרוב).
תודה טלי, יש לי את אותן התקוות בלב, שאותו חיממת כל כך עם ההודעה הפרטית שלך ❤
אתה כותב יפה. תודה
תודה ענת 🙂
תודה על המילים שלך. אם תרצה לבדוק את קנדה, מוזמן
תודה נעה, אני אזכור את זה בעת הצורך 🙂
תודה על השיתוף. אף אחד לא צריך לחיות בפחד, כואב לי כך כך עלייך ועל ילדיך ומשפחתך ועל כולנו בארץ הזו. גזענות ושנאה הם שפלות ורוע. הלוואי ותמשיך להיות אופטימי ונחיה כולם יחד בכבוד ושלום. תודה על המתכונים המהממים.
תודה מאיה, מהפה שלך ישר לשמיים. יש לנו את אותו חלום משותף. מייחל לזמנים טובים יותר לכולנו.
תודה עלייך. על כל אות שכתבת, כל כך חשוב וכואב לקרוא. הלוואי שהעוגה ואנחנו נצבע את העולם בורוד. אתה מופלא.
אמן. לא יזיק קצת צבע כזה בעולם.
היי 🙂
אני משערת שגם אני או אבא שלי היינו יכולים להגיד את מה שהשכנים אמרו וזה כל כך צבט לי בלב. תודה ששיקפת את זה. את איך שזה נשמע.
בשבילי זו לא סתם מלחמה על אדמה ולכן למרות שכולם רוצים חיים נורמליים ועוגות – כמה שיותר עוגות – ה”מצב” מרים ראש פעם בכמה זמן. אבל עדיין היה טוב ששיקפת וש – שוב, לפחות בשבילי – החזרת דברים למורכבותם.
אוהבת את הבלוג שלך מאד וגם את הצבעים של העוגה ומה שהיא מסמלת.
תודה לך.
תודה רוני,
אני מסכים איתך. זה אכן עניין מורכב ואפילו אדם כמוני שמאוד נהנה לחיות בבועה שלו, צריך מדי פעם להרים ראש ולהסתכל סביבו.
וואו, חוסיין, איזה פוסט. קראתי את המילים שלך בכאב גדול. תודה שכתבת, זה כל כך חשוב ואני עצובה מאוד על התחושות האלה שיש לך, שבמידה מסוימת אני שותפה להן. אוהבת אותך ושולחת חיבוק ענק ומלא געגועים.
תודה נטלי, מתגעגע מאוד. תמשיכי להאיר אור מהכיוון שלך, אנחנו עוד נעבור את כל זה יחד.
חוס, אוהבת אותך מלא. ובחיים לא אכין את העוגה הזו. חיבוק
אראלוש, את לא חייבת, אני אכין לך 🙂