וגם קצת פיסטוק. בכל זאת, מזרח תיכון זה כאן. והמזרח תיכון מעולם לא היה פתוח ונגיש יותר, לפחות לא במהלך חיי. אז כן, גם אני טסתי לדובאי. וכן, אני יודע ומבין מה הולך בדובאי ואת הבעייתיות שבנסיעה. פוליטיקה מעולם לא היתה הצד החזק שלי. ואת האמת, לא רציתי לנסוע. אפילו היה לי התקף חרדה קטן לילה לפני כי פשוט לא הייתי מוכן לטיסה או להשלכות. אבל התגעגעתי לשגרה והמחשבה שאוכל למחרת לשבת בבית קפה ולנגוס בקרואסון צרפתי למופת הסירה כל דאגה מליבי. דובאי, הנה אני בא.

אחרי כל עוגות ימי ההולדת שהכנתי לאחרונה, החלטתי שהגיע הזמן להכין משהו בשבילי ולמעני. מה? אפשר להיות קצת אגואיסטים לפעמים. למרות שימים גשומים כאלה דורשים משהו שיחמם את הבטן, בכל זאת הלכתי על מעין עוגת מוס בשכבות של פיסטוק-שוקולד שתחמם לי את הלב. הכירו את מר טארטלט פיסטוק-שוקולד.

** גיליתי לצערי שהקומפוט תות אינו יציב מספיק לעוגה. עד שאסדר את העניין, יש גרסה חלופית לעוגה כאן ** זה מה שמאור ביקש ליום הולדתו השנה. עוגת גבינה עם תותים ופיסטוק. מאור הוא לא אחיין, אלא חבר טוב. חבר שאוהב פיסטוק יותר ממני. נשבע לכם, קיים בן אדם כזה. עכשיו שאני חושב על זה, יש סיכוי שהאהבה שלו לפיסטוק היא זו שדחפה אותי ואת הבלוג כולו לכיוון הירקרק הזה. עד שפגשתי אותו, לא היתה לי הערכה גדולה לפיסטוק כמו שיש לי היום.

אחד הפוסטים האהובים עלי בבלוג שייך לטארטלט פררו רושה שהעליתי לפני מספר שנים. מאז אני מקבל מדי פעם פניות ושאלות איך להפוך את הטארטלטים האלה לטארט אחד גדול. החלטתי שהגיע הזמן לנסות זאת בעצמי והתחלתי לחפש כלים שיעזרו לי במטרה. עד שאמצא את כל הכלים הנחוצים, חשבתי לעצמי למה לא לנסות את המתכון שוב, אך בגרסה קצת שונה. הכירו את אחיו המושלג של הפררו רושה, הלא הוא רפאלו.

יאפ, זהו האח התאום של ההוא עם הבוטנים. הפעם אנטרמה שוקולד בגודל קטן יותר (20 במקום 22 ס”מ) ובצבע ירוק יותר. הדגש הוא שוקולד והנימה היא פיסטוק. הסתרתי את הפיסטוק בתוך העוגה השוקולדית כדי להפתיע את דניאל לכבוד יום הולדתו, שחולם על שילוב הטעמים כל פעם שאני נכנס למטבח. העוגה נוצרה בהשראת הטארט האהוב עליו, טארט שוקולד פיסטוק, אותו הוא מבקש כמעט בכל יום הולדת. הפעם, שדרגתי לו את העניין.

מכירים את הביטוי “מוות על ידי שוקולד”? אז זו הגרסה שלי בווניל. האלמנט הכי בולט בעוגה הזו הוא הווניל והמתווך הוא מוס מסקרפונה אוורירי ורך כמו ענן ללא ביצה אחת. לא תמיד התחברתי לווניל. זה הרגיש לי כמו טעם סטנדרטי ולא מיוחד כל כך. עד שהכרתי וניל אמיתי. ההערכה שלי לווניל המריאה לשמיים והחיוך עוד יותר. רק חבל שהחיוך מתעקם כשהוא פוגש את המחיר.

אני לא נוהג לבקר ספרי אפייה או מתכונים, אבל אני מרגיש צורך עז לעשות זאת כעת. וזו לא ביקורת טובה. הספר הנושא באשמה הוא לא אחר מאשר “La Pâtisserie” של סיריל ליניאק. ספר אפייה יפהפה עם מתכונים לכל קינוחי הראווה שניתן למצוא במאפיית הבוטיק של השף בפריז. הספר מלא השראה והתמונות המקסימות דוחפות אותך לרוץ למטבח ולנסות הכל… רק כדי להתאכזב בסוף.

אנטרמה ראשון הכנתי בבית הספר לאפייה. זו היתה עוגת מוס שוקולד חלב שקראו לה “עוגת השוקולד של פיליפ”. עוגה קטנה ומרשימה שמסתירה בתוכה אינספור (טוב, ארבע) שכבות שונות שמתחברות יחד לביס המושלם. השכבות כללו שכבת עוגת ספוג, שכבת קראנצ’, שכבת קרם ושכבת מוס, כל זה מוסתר תחת ציפוי ועיטור שוקולדי. הכנתי סוג של אנטרמה עבור יום הולדתו של אבא שנה שעברה, והמשפחה די לעגה על הגודל הפצפון שלה. בכל זאת אנחנו משפחה גדולה. למדתי את הלקח.