הפיסטוקים שקניתי מברונטה בסיציליה בקיץ שעבר עומדים להסתיים. קניתי 4 קילו שניצלתי היטב במהלך השנה למגוון של קינוחים. את הפיסטוקים האחרונים שמרתי עבור קינוח מיוחד ששבה את ליבי לקראת סוף הטיול: קסטינה. עוגה סיציליאנית חגיגית עם מלית ריקוטה מתוקה, עטופה במרציפן פיסטוק ירוק ומקושטת בפירות מסוכרים.

עד לפני כמה שנים, לא טעמתי כנאפה. משהו בצבע הכתום הזרחני לא משך אותי כילד ולא כמתבגר. כשהתאהבתי בעולם האפייה הפכתי להיות נועז יותר והחלטתי לנסות כל דבר מתוק. ומה מתוק יותר מכנאפה? (טוב, חוץ מכוס התה גדושת הסוכר המוגשת עם הכנאפה). כשאורן (ההוא עם הטירמיסו) ביקש שנכין כנאפה ביחד, הסכמתי מיד… אך לא ניגשתי למלאכה עד שלא ניסיתי את הכנאפה הכי טובה בארץ (ויש הטוענים במזרח התיכון כולו). נסעתי לשכם לחפש את הכנאפה הנבלוסית המפורסמת.

לא מזמן נסעתי לארה”ב וחזרתי משם עם מלא ספרי אפייה, כהרגלי לאחר כל טיול בחו”ל. שלושה מהספרים שקניתי מלאים במתכונים ללא גלוטן ואף טבעוניים. חיפשתי מתכון מעניין לנסות מהם, אבל רשימת הרכיבים של כל מתכון שאהבתי היתה מסובכת להחריד. בסוף פזלתי לספרם המתוק של יותם אוטולנגי והלן גו “Sweet” וגיליתי שיש להם מספר מתכונים מסומנים ללא גלוטן לקהל המתנסה (אני!). אחד מהם נראה מזמין במיוחד, מלא אהבה פרסית (מה שזה לא יהיה).

איזו כותרת הזויה. גם אני עדיין מנסה להבין מה המילים ללא גלוטן עושות שם. לאחרונה התחלתי להיות מודע יותר לגוף שלי ולאוכל שאני מכניס בו. למען האמת, אני קצת היפוכונדר. הרופאים שלי יכולים להעיד על כך. אך הם בטח גם יסכימו שהרבה מחקרים חדשים מעידים על קשר ישיר בין אוכל לבין הבריאות שלנו. במיוחד מזונות אלרגניים כמו חיטה, חלב, בוטנים, ביצים וכו’. אז החלטתי לצאת למסע ניסיוני ולחקור אם הם משפיעים על הבריאות שלי. התחלתי עם גלוטן, שזה החלבון העיקרי המצוי בחיטה.

אתמול ערכנו בביתנו מסיבת פרידה לבטי ודוד, זוג חברים טוב. היא אמריקאית במקור, הוא ישראלי, ויחד הם המיקס המושלם, ממש כמו השילוב של הלימון עם פירות היער בטארט הוורוד הזה. אחרי עשור בארץ, הם עוברים לגור בבוסטון הקרירה. הם הכירו והתחתנו בארץ, ולי היה הכבוד להכין להם את עוגת החתונה. שלוש קומות של עוגת טרס לצ’ס, ספוגה בשלושה סוגים של חלב. אחד מהם (חלב מאודה) לא קיים בארץ ועשה את כל הדרך מארה”ב עבור העוגה האלוהית הזו. אני חייב יום אחד לשחזר את המתכון ולהעלות אותו לבלוג.

ב-5 לספטמבר 2017 חגגתי יום הולדת 35. במקביל, באותו יום, נחשף לעולם שוקולד רובי (Ruby) של קליבו. יד המקרה? אני לא חושב. היקום החליט לתת לי מתנה ורודה, שהגיעה אלי באיחור קל של שנה וחצי. לא נורא, העיקר שסוף סוף הצלחתי לשים את ידיי על השוקולד הרביעי מסוגו בעולם (לאחר מריר, חלב ולבן). צבע השוקולד ורוד וטעמו מתוק אך חמצמץ מעט, ללא צבעי מאכל או חומרי טעם. תודה יקום!

היום בלוגולודת, היום בלוגולדלת, היום בלוגולדת לקייק לאב! הבלוג הקטנטן שלי חוגג שנתיים היום. שנתיים! זה הגיל הכי אהוב עלי. כלומר, לא זוכר את זה בעצמי, אבל האחיינים שלי עושים עבודה מצוינת כדי להראות לי. אני כל כך נהנה איתם בגיל הזה. זה הגיל בו הם כבר גילו איך ללכת ומתחילים לרוץ. הם כבר יודעים לדבר ומתחילים לשאול שאלות ללא הרף. הם כל כך סקרנים, חמים ומלאי חיים. וזה מה שאני מאחל לבלוג שלי השנה. שיתנהג כמו האחיינים בני השנתיים שלי, רק בלי כל הבכי הזה (במקרה הזה אין לי איך לתקוע לו מסך טלפון מול הפרצוף).

או שעלי לומר עוּגוֹנִיוֹת וניל? לפחות זה מה שהאקדמיה ללשון העברית קבעה. וזה לא כזה נורא. עדיף מהשם השני שהאקדמיה הציעה בהתחלה, מופין מקושט (אוי ויי). פעם חיפשתי את המילה לכלי שמוציא את הבפנוכו של הקישוא (באנגלית: corer, בערבית: مقوار). לא מצאתי ומי ששאלתי לא ידע. פניתי לאקדמיה ללשון והם טענו שלא קיימת מילה כזו בעברית. עדיין. כנראה שהעבודה שלהם עוד רבה ומרובה. לא כך הדבר עבור הקאפקייקס האלה.