חודש שעבר הכנתי בצק בריוש כרוך שמספיק ל-3 מאפים שונים. הכנתי ממנו קראנץ גבינה ועוגת קקאו, אך לא ידעתי מה לעשות עם השליש האחרון של הבצק. שלשום, ניגשתי לספרייה הקטנה שלי ועיינתי בספרי האפייה. פתאום נתקלתי בספר baking at République. ספר אפייה שתמיד רציתי לקנות אך תמיד דחיתי את הסיפוק. לא זכרתי איך הספר הגיע אלי בסוף, אבל שמחתי למצוא בין עמודיו מתכון לקרואסון פלורנטין עם שקדים שמילא את המשבצת החסרה.

כן, אני יודע, חג המולד כבר מאחורינו והשנה החדשה רק התחילה. אבל בית הג’ינג’רברד הזה יושב אצלי בסלון כבר חודש שלם, פשוט לא הספקתי להעלות את הפוסט בתקופה החגיגית. כמו שאומרים, כל עכבה לטובה. הייתי בטוח שהבית יקרוס לאחר כמה ימים, במיוחד שהכנתי בצק רך מהרגיל. למרבה הפלא, הבית עומד איתן במלוא הדרו כבר כמעט חודש וזה פשוט נפלא.

שנה שעברה הכנתי עוגיות ג’ינג’רברד ברוח החג ותליתי אותם על עץ חג המולד מפלסטיק. באותו שבוע נסעתי עם כל המשפחה לטורקיה וחגגנו את חג המולד שם. לא שאנחנו (או טורקים בכלל) חוגגים את החג, אבל נהנו מהאורות והקישוטים בכל מקום, משווקי חג המולד ומהגרב האדומה מלאת המתוקים שחיכתה לנו בבוקר החג מחוץ לדלת המלון.

חג מולד שמח! השנה חנוכה וחג המולד נופלים על אותו השבוע, ולמרות שבעיקרון אני לא אמור לחגוג את שניהם, כבר הספקתי להכין סופגניות ועוגיות ג’ינג’רברד. למה להסתפק בחג אחד (או בכלום בעצם) כשאפשר לחגוג את כולם יחד? העיקר שיש משהו שיסיח את דעתי מהקור הירושלמי הזה שמתחיל לעלות לי על העצבים. מזל שהחורף כאן הוא הוא רק עונת מעבר.

בשבועיים האחרונים צללתי עמוק אל תוך ים של שמרים ומאז קשה לשחות חזרה לנשום אוויר. ניסיתי להכין עוגת שושנים מבצק בריוש רגיל עם ממרח פיסטוק ביתי וזה כמעט הסתיים באסון. הממרח היה רך מדי לגלגול הבצק. הפעם אורן הגיע ועשה לי סדר במליות. הכנו יחד עוגת שושנים יפהפייה מבצק בריוש כרוך עם מלית קקאו שהתנהגה למופת.

היה לי את הכבוד לאפות עם עוגי בפעם השנייה! עוגי, או בשמה המלא, עוגיו.נט (לפעמים גם נטלי), הזמינה אותי לביתה ואפינו יחד כל מיני קינוחים מיוחדים. גולת הכותרת היתה ללא ספק בסבוסה, או כמו שקוראים לה בביתי, נמורה. עוגת סולת מתוקה ועסיסית שאימי היקרה היתה מכינה בילדותי. הגעתי לנטלי עם מטרה אחת בראש, להשתלט על עצמי הפעם ולא להשתמש במלח במקום סוכר שוב.

הכנתי אתמול עוגת קראנץ שוקולד מבצק שמרים ואני עדיין יכול להריח את ריח המאפה שיצא מהתנור. אה רגע, זה בעצם ריח אלף הלחמניות שהלקוח הניח בדיוק מולי על הדלפק בעודי כותב שורות אלו. לא משנה, אני עדיין זוכר את הריח הנפלא שיצא מהתנור. לא יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן להתחיל להתעסק עם בצק שמרים. משהו בשמרים האלה כנראה הלחיץ אותי. בכל זאת, שמרים הם סוג של פטרייה, ופטריות ואני לא חברים טובים.

לפני קצת יותר משנה, זוג חברים טוב, יובל ואלישה שמם, ארזו את חפציהם, נפרדו לשלום מתל אביב הצפופה ועברו לצרפת להקים בית חדש עם בתם הקטנה עכו. מאז, הם מארחים משפחה וחברים ללא הרף בביתם היפהפה בכפר לוריס (Lauris) שבדרום פרובאנס. זה היה עניין של זמן שאמצא את עצמי שם, בין שדות לבנדר וכרמים אינסופיים, מרים כוסית לחיים קסומים ופשוטים יותר.