לפני כשנתיים עברתי משבר קטן. לא שבאמת היה לי על מה להתלונן, אבל הרגשתי שחסר לי עוד משהו בחיים. עוד משהו קטן להשלים את החיוך בסופו של יום. יום אחד, בדרכי לבקר את המשפחה ביפו, בעודי מקשיב שוב ושוב לשיר Lane Boy של Twenty One Pilot הבנתי פתאום למה אני כל כך אוהב את השיר. התיפוף לקראת סוף השיר עורר בי רגש מסוים. באותו הרגע קלטתי שברוב השירים שריגשו אותי בחיי יש קטע בו התיפוף משתלט על השיר וסוחף אותי איתו. באותו הרגע החלטתי… אני רוצה להיות מתופף! (או כמו שדניאל קרא לזה פעם, תופיסט)

אחת הדודות המגניבות שלי ביקשה ממני להכין עוגת יום הולדת לבתה. כששאלתי על איזו עוגה היא חושבת, היא שלחה לי תמונה של עוגת ריס’ז מקושטת בחטיף עצמו. לקחתי על עצמי את האתגר בתנאי שהמשפחה החוגגת תשמש כשפני ניסיונות ותספק לי ביקורת בונה. היה תנאי קטן נוסף, שישאירו לי חתיכה קטנה לטעום, אבל משום מה כל הראיות נעלמו לאחר שהסכין התחילה לחתוך את העוגה.

ב-5 לספטמבר 2017 חגגתי יום הולדת 35. במקביל, באותו יום, נחשף לעולם שוקולד רובי (Ruby) של קליבו. יד המקרה? אני לא חושב. היקום החליט לתת לי מתנה ורודה, שהגיעה אלי באיחור קל של שנה וחצי. לא נורא, העיקר שסוף סוף הצלחתי לשים את ידיי על השוקולד הרביעי מסוגו בעולם (לאחר מריר, חלב ולבן). צבע השוקולד ורוד וטעמו מתוק אך חמצמץ מעט, ללא צבעי מאכל או חומרי טעם. תודה יקום!

הקינוח הזה הוא גלגול של קינוח אחר שניסיתי להכין עם אורן לפני כחודשיים. ניסינו להכין בוש דה נואל עם קרם דיפלומט בטעם קפה וריפל נוגט אגוזי לוז. זה היה טעים בטירוף, אבל לא החזיק יפה את הצורה האופיינית שלו. אולי כי ניסינו להכין ג’קונד מאגוזי לוז, אולי בגלל שהקרם היה רך מדי ואולי כי סתם לא היה לנו מזל. החלטתי שאני לא מוותר על הטעמים והתחלתי לחפש קינוח כלשהו שיעבוד איתם, עד שהגעתי לקינוח המתאים – מילפיי.

היום בלוגולודת, היום בלוגולדלת, היום בלוגולדת לקייק לאב! הבלוג הקטנטן שלי חוגג שנתיים היום. שנתיים! זה הגיל הכי אהוב עלי. כלומר, לא זוכר את זה בעצמי, אבל האחיינים שלי עושים עבודה מצוינת כדי להראות לי. אני כל כך נהנה איתם בגיל הזה. זה הגיל בו הם כבר גילו איך ללכת ומתחילים לרוץ. הם כבר יודעים לדבר ומתחילים לשאול שאלות ללא הרף. הם כל כך סקרנים, חמים ומלאי חיים. וזה מה שאני מאחל לבלוג שלי השנה. שיתנהג כמו האחיינים בני השנתיים שלי, רק בלי כל הבכי הזה (במקרה הזה אין לי איך לתקוע לו מסך טלפון מול הפרצוף).

תמיד התחשק לי להכין אגוזי לוז מקורמלים ולהשתמש בהם כקישוט, אבל נרתעתי מהזנב המקורמל הזה. הפעם אמרתי לעצמי, לא עוד! נכנסתי למטבח, קירמלתי סוכר וטבלתי בו אגוזי לוז. הפלא ופלא, זה עבד. זה אפילו לא היה כזה מסובך. כל זה ועוד ביום אפרורי וגשום. הרגשתי כמו מרתה סטיוארט, שאגב מדגימה את המלאכה באלגנטיות יחד עם פראן דרשר מ”נני” (מרוב געגועים לילדות, קולה נשמע לפתע כמו מוזיקה לאוזניי).

או שעלי לומר עוּגוֹנִיוֹת וניל? לפחות זה מה שהאקדמיה ללשון העברית קבעה. וזה לא כזה נורא. עדיף מהשם השני שהאקדמיה הציעה בהתחלה, מופין מקושט (אוי ויי). פעם חיפשתי את המילה לכלי שמוציא את הבפנוכו של הקישוא (באנגלית: corer, בערבית: مقوار). לא מצאתי ומי ששאלתי לא ידע. פניתי לאקדמיה ללשון והם טענו שלא קיימת מילה כזו בעברית. עדיין. כנראה שהעבודה שלהם עוד רבה ומרובה. לא כך הדבר עבור הקאפקייקס האלה.