הייתי מאוהב במילקי עוד הרבה לפני הפרסומת של סנדי בר. כל בוקר לפני בית הספר, מילקי היווה את החלק העיקרי בארוחת הבוקר שלי. כן, אני יודע איך זה נשמע, אבל ככה גדלתי. עד היום כשאני הולך לבקר את ההורים, יש מילקי שמחכה לי במקרר, וכולם יודעים שהוא רק שלי (למרות שהאחיינים מנסים לגנוב לי אותו מדי פעם).

לפני שבוע פגשתי חברים מצרפת ויצא לנו לדבר על מקרונים (על מה עוד יש לדבר עם צרפתים?). אבל לא סתם דיברנו על מקרונים, דיברנו על המקרונים של פייר הרמה. הסכמנו בפה אחד שהמקרון הכי טעים שלו הוא ה”מוגדור”, מקרון ממולא בגנאש שוקולד חלב ופסיפלורה.

שוקולד לבן הוא השוקולד הכי בעייתי, כי אין בו מוצקי קקאו. זה לא אומר שהוא לא שוקולד. יש בו מספיק חמאת קקאו כדי שהוא ישב לו בנחת במקומו המכובד. אבל מהרגע שניסיתי שוקולד מקורמל, הבנתי שיהיה קשה לחזור ל”סתם” שוקולד לבן, ואני כל כך אוהב שוקולד לבן.

מאז הפוסט של הבראוניז שוקו-בננה אני לא מפסיק לחשוב על המרשמלו הצהובים האלה בטעם ובצורת בננה, מצופים בשכבה דקה של שוקולד. איך אהבתי את השטויות האלה כשהייתי ילד ואיך הייתי מצליח לחסל קופסה שלמה בלי בעיה. אבל עד כמה שהייתי מכור אליהם, תמיד רציתי שהביס יכיל יותר מרשמלו משוקולד.

מזמן לא העליתי פוסט, וכנראה שייקח לי זמן להעלות אחד נוסף. משהו בקיץ כנראה לא דוחף אותי להיכנס למטבח ולאפות. ואולי זו העובדה שעברתי לבית חדש, עם מטבח חדש, שהוציאה אותי מהאלמנט שלי. אז בשביל לנסות להתאקלם, הלכתי על משהו מוכר וקרוב לליבי. מקרונים.

עונת הדובדבנים כבר כאן, ואחד הדברים שאני אוהב לשלב איתם, איך לא, זה מקרונים! אז חיפשתי וחיפשתי ולבסוף מצאתי מתכון מעניין לעוגת מקרון מה-Le Grand Manuel du Pâtissier.

הבלוג עדיין בחיתוליו וכבר יש עוד פוסט על יצירה גאונית נוספת של השף הצרפתי פייר הרמה. הפעם זה לא מקרונים. הפעם זו עוגה שהשף החליט להדביק לה את השם פלזיר סוכרה – “תענוג מתוק”, שדי אומר הכל.

תמיד היתה לי אהבה גדולה לשוקולד, על כל סוגיו. אך לצערי, השוקולד לא החזיר לי את אותה אהבה וכמו כמעט בכל סיפור עם אהבה נכזבת, איכשהו מגיעים בסוף לפסיכולוג שיתקן את המצב העגום, רק שבמקרה שלי זה היה רופא שיניים.