כנאפה אסלית בשכם
עד לפני כמה שנים, לא טעמתי כנאפה. משהו בצבע הכתום הזרחני לא משך אותי כילד ולא כמתבגר. כשהתאהבתי בעולם האפייה הפכתי להיות נועז יותר והחלטתי לנסות כל דבר מתוק. ומה מתוק יותר מכנאפה? (טוב, חוץ מכוס התה גדושת הסוכר המוגשת עם הכנאפה). כשאורן (ההוא עם הטירמיסו) ביקש שנכין כנאפה ביחד, הסכמתי מיד… אך לא ניגשתי למלאכה עד שלא ניסיתי את הכנאפה הכי טובה בארץ (ויש הטוענים במזרח התיכון כולו). נסעתי לשכם לחפש את הכנאפה הנבלוסית המפורסמת.
נכון, יש כאלה שיגידו שמקור הכנאפה הוא טורקי או מצרי או אפילו סורי. אך כמו כל דבר אחר בהיסטוריה, לך תדע. בכל מקרה, כנאפה נבלוסית היא הכנאפה הכי טובה באזור ועל זה יעידו רבים. קחו לדוגמה את המשפחה שלי. הם מיפו, אך אין סיכוי שתמצאו אותם אוכלים כנאפה יפואית. הם יבואו לטייל בעיר העתיקה בירושלים, אך לא יבזבזו את התיאבון שלהם על כנאפה ירושלמית. הם כבר ניסו את הכנאפה הכי טובה בשכם והם לא מוכנים להתפשר.
במיוחד לא אבו עלי. אבו עלי הוא בן משפחה קרוב עם אהבה פואטית לכנאפה. הוא לא רק יודע איפה למצוא את הכנאפה הכי טובה בשכם, הוא גם יודע לשחזר אותה במטבחו בכל זמן שירצה. כששאלתי את דעתו על כנאפה לא נבלוסית, הוא צחק ונפנף את השאלה. “רק כנאפה נבלוסית” הוא אמר. הבנתי את הרמז. התחלתי לחקור את העניין ונכנסתי לעובי הקורה (או השערה במקרה הזה) של כנאפה וכל סוגיה.
…
כנאפה, מאפה גבינה מתוק עם ראש כתום. מתוק מסירופ סוכר וכתום מצבע מאכל. לעיתים משתמשים בזעפרן כדי לצבוע את הכנאפה באופן בריא יותר, אך זו תוספת יקרה מדי. קיימים שני סוגים עיקריים לכנאפה בשכם: כנאפה רכה (ناعمة – נַעְמֶה) וכנאפה קריספית (خشنة – חִישְׂנֶה), כאשר הרכה היא ללא ספק הטעימה יותר. הכנאפה בשכם מורכבת משכבת גבינה ושכבת קדאיף אחת (ולא שתיים כמו שלרוב רואים כאן).
הכנאפה הקריספית מורכבת מאטריות קדאיף קצוצות ואילו הרכה מאטריות קדאיף טחונות ולעיתים אף מסולת. כנאפה טובה נמדדת לפי איכות הגבינה שלה. במזרח התיכון הגבינות בהן משתמשים לרוב הן גבינה מָשְׁמוּלֶה, נבלוסית או עכואית צ’יקית. הגבינה היא בדרך כלל גבינת עיזים מתוקה או כבשים. משיקולים כלכליים, פונים כיום לגבינת בקר, בעלת טעם וריח פחות דומיננטיים מגבינת צאן.
שכם
יום שבת הגיע. אספתי כמה חברים ויצאנו לטיול קיצי בשכם. למרות כל תמרורי האזהרה האדומים על הדרך, כלום לא היה עוצר בעדי מלאכול את הכנאפה הכי טובה בעולם (אכן, בשלב הזה שטיפת המוח של המשפחה כבר עבדה עלי). בדרך אל הכנאפה, עצרנו לסיור ארכאולוגי קצר בתל בלאטה והחומה המערבית העתיקה שלה, ממנה השקפנו אל גבעה עם נוף מונוכרומטי שנראה כמו קוביות לגו על שיפוע.
ממתקי אבו סיר
בהמשך דרכנו רצינו לבקר במפעל הבלטות המקומי, אך לצערנו המפעל היה סגור עקב הלוויה. המפעל מפורסם בבלטות המצוירות אותן הוא מייצר כמו פעם. לא רחוק משם, היעד המתוק הראשון המתין לנו. ממתקי אבו סיר (حلويات ابو سير) הינה מאפייה מודרנית, עם עיטור אוריינטלי מוזהב על הקירות ומקומות ישיבה ספורים. הכנאפה שלהם רכה והמוכר שלהם ג’ינג’י, שזה די אירוני בהתחשב בעובדה שבעולם הערבי (או לפחות ביפו) קוראים לכל מי שג’ינג’י כנאפה.
קנינו שתי מנות כנאפות והתחלקנו בהן. מהר מאוד קלטנו שהיינו צריכים לקנות עוד. זו היתה אכן הכנאפה הכי טעימה שאכלנו אי פעם. המילים של אבו עלי הדהדו לי בראש שוב: “לך לאבו סיר. עזוב אותך מכל כנאפה אחרת שתמצא על הדרך.” הגבינה נמתחת באופן מושלם, הבצק רך ונמס בפה, והמתיקות יחסית מעודנת. יצאנו מהמקום עם חיוכים דביליים על פנינו והמשכנו כמובן ליעד המתוק הבא (ששש, לא לגלות לאבו עלי).
הלכנו ברחובות העיר והגענו למרכזה, שם נכנסו לסמטה דרך שער גבוה והרגשנו כאילו חזרנו אחורה בזמן. מצאנו את עצמנו בשוק של הקסבה. שוק ססגוני המשתרע על פני סמטאות צרות מהודרות בקשתות מאבן ומלאות בדוכני אוכל, תבלינים, כלי בית ונרגילות הזויות. נתקלנו אפילו בחנות תבלינים בה מוצג חדר בדואי לתפארת עם מגדל אייפל מצדפות. קנינו משם זעפרן מזויף וכמה תרבושים על הדרך.
ממתקי אל-אקצא
לאחר הליכה קצרה, עצרנו לשתות תמרהינדי והמשכנו לחפש את ממתקי אל-אקצא הידועה (حلويات الأقصى). ממש על צומת של שתי סמטאות, מצאנו אדון משופם בלבן עם כובע צמר שחור על ראשו וקעקוע יונה על זרועו. האדון היה עסוק במלאכת חלוקת הכנאפה לאנשים הנלהבים סביבו. מאחוריו ישבו לקוחות שאכלו את הכנאפה שלהם עם סכין ומזלג, ומלפניו עמדו לקוחות שאכלו את הכנאפה שלהם בפיתה (קרמבו בפיתה, מאחורייך).
הגענו מאוחר מדי, מגש הכנאפה הענקי היה כבר ריק. האדון הצביע על החנות מולו והסביר לנו שהמגש הבא נמצא כרגע בתהליך הכנה. נכנסו בשמחה ל”מפעל הכנאפה” הקטן של אל-אקצא והתפעלנו מתהליך יצירת הכנאפה מא’ ועד ת’. לבסוף, הכנאפה יצאה מהמפעל אל האדון והתאספנו סביבו לקבלת חלקינו. נעמדנו בצד והתנפלנו מיד על השלל המוזהב. וואלה, זה היה נחמד, אבל הכנאפה של אבו סיר היתה טעימה יותר, ולא רק בגלל הפיסטוק מעל.
אבו עלי נכנס לי שוב לראש: “שכח מאל-אקצא. פעם זה היה טעים, היום זה לא.” אכן, זה הרגיש כמו מקום תיירותי בו אפשר לחוות את חווית יצירת הכנאפה עם הרגשה די אוטנטית. שאלנו את אחד הסועדים מהיכן הוא במקור. לא רק שהוא טען שהוא מקומי אלא גם הוסיף שהכנאפה של אל-אקצא היא הכנאפה הכי טעימה בעיר. לא התווכחנו והמשכנו בדרך האבנים הכתומות.
ממתקי ביירות
התהלכנו בעוד סמטאות, קנינו חלבה ואכלנו דלעת מתוקה בלאפה מ”ממתקי ביירות” בעודנו מתרשמים ממגדל השעון העותומני בלב השוק, אחיו של מגדל השעון היפואי. אבו עלי חשש שלא אצליח למצוא את הגבינה הנכונה להכנת קנאפה ביתית מושלמת. הוא דאג ליצור קשר עם מכר שלו, בעל דוכן קבב בשוק, והנחה אותו לקנות עבורי את הגבינה הנכונה. כל מה שנותר לי לעשות זה להגיע לדוכן הקבב ולקבל את הגבינה ממנו. (אין עליך יא אבו עלי).
בדרכנו לשם, נתקלנו בבחור זר שסיפר לנו על מפעל הסבון של משפחתו בסביבה. אכן במקרה פספסנו את שעות הפתיחה של מפעל הסבון הראשון אותו רצינו לבקר. באופן טבעי, הסכמנו למלכודת התיירים ועקבנו אחריו למפעל הסבון, שלא היה קרוב כלל. התרשמנו מהמפעל הישן, קנינו סבון משמן זית וקפצנו להציץ בחמאם טורקי ישן שנבנה על ידי השומרונים לפני כ-1200 שנה ועדיין פעיל.
ממתקי קוני
לבסוף, השגתי את הגבינה שלי. הידד. יצאנו מהשוק ההומה בשעת ערב וחזרנו על עקבותינו למאפיית אבו סיר. לא כדי לאכול עוד כנאפה, אלא כדי לקנות את הבצק בו הם משתמשים להכנת הכנאפה הרכה שלהם. על הדרך, אכלנו עוד כנאפה. לא יכולנו להתאפק וניסינו עוד כמה גרסאות מעניינות, וזה עוד לפני שהגענו ליעד המתוק השלישי שלנו ברשימה.
יצאנו מאבו סיר והתחלנו ללכת, בכבדות מסוימת, ליעד האחרון. הסתבכנו קצת בכבישים אז שאלנו בחור מקומי עם כנאפה בידו איך מגיעים לממתקי קוני (حلويات الكوني). הוא הראה לנו את הדרך ובעודו נוגס מהכנאפה צעק לעברנו שזו הכנאפה הכי טובה בעולם כולו. לא התווכחנו והלכנו לנסות בעצמנו. לקוני יש כנאפה רכה וכנאפה קריספית. שתיהן טעימות, אך לא כמו הכנאפה של אבו סיר, לטעמינו לפחות. אכן, לכל סיר יש מכסה, ולאבו סיר יש את הכנאפה הטובה ביותר בשכם. נקודה.
היה היה פעם בשכם
סיימנו את היום המתוק שלנו במסעדת “היה היה פעם” (לא רחוק ממסעדת “אלף לילה ולילה”). לא יכולתי לחשוב על אוכל יותר, אך גם לא יכולתי להגיד לא לשייק פיסטוק. שאלנו את המלצר והוא הסכים, לאבו סיר יש את הכנאפה הטעימה ביותר בעיר, אבל בשביל החוויה חייבים ללכת לאל-אקצא. זה הזכיר לי את מה שהשדרנית הזו אמרה בסוף הכתבה שלה על כנאפה נבלוסית:” לכל מאכל יש סיפור, והסיפור של הכנאפה הוא נבלוסי. כל מי שבא לבקר כאן חייב לטעום אותה, אחרת מי שלא טעם כנאפה נבלוסית לא יידע את הטעם האמיתי של כנאפה כל חייו.”
את הכנאפה הביתית שלי הכנתי בשתי גרסאות. אחת נבלוסית, עם קדאיף טחון, חמאה וגבינה משכם, והשנייה אשכנזית (לפי דניאל), עם רכיבים שניתן למצוא בכל חנות. חיפשתי במתכונים רבים את אופן ההכנה הנכון, היחסים הנכונים והרכיבים הנכונים, אך זה לא מדע מדויק. ניתן להכין סוגים שונים של כנאפה, עם רכיבים שונים ודרכים שונות, אך בסופו של דבר, תהליך ההכנה פשוט. מה שיוצר כנאפה טובה זה ללא ספק איכות הרכיבים.
אני ארחיב על כל רכיב ועל ההבדל בין סוגי הכנאפה לפני שאעבור למתכונים. הכמויות לא חייבות להיות מאוד מדויקות. אני אוהב את כלל האצבע של באסל אל-חג’. אם משתמשים בכמות מסוימת של אטריות קדאיף, אז משתמשים בחצי כמות מזה לחמאה וכמות כפולה מזו לגבינה. כפי שבאסל אומר: “במקרה ויש עודף גבינה ויש לכם מקפיא בבית, לא לשים את הגבינה במקפיא, להוסיף לכנאפה. אין דבר כזה יותר מדי גבינה בכנאפה.”
קדאיף
אטריות דקיקות המורכבות מקמח ומים. מכינים אותם בבישול קצר על גבי מגש חם לאחר מזיגתם דרך מסננת. ניתן להכין אותם בבית בקלות יחסית, אך זה דורש זמן. בכל אופן, ניתן לחסוך את התהליך ולקנות את אטריות הקדאיף בכל מאפייה שמוכרת כנאפה ואף בסופרים הגדולים.
שכחתי לקנות אטריות קדאיף בשכם, אז הלכתי לשוק מחנה יהודה בירושלים והשגתי את שלי מ”כנאפה עיר דוד”. חשוב לוודא שאטריות הקדאיף טריות ורכות וכלל לא קשות. זה לא פסטה. את האטריות שומרים במקרר ואפשר גם במקפיא להארכת הטריות.
עבור כנאפה חִישְׂנֶה (קריספית) משתמשים באטריות קדאיף כמו שהם. בצורה הזו הן נותנות מרקם קראנ’צי לכנאפה. בעת ההכנה, חשוב לקצוץ את האטריות עם סכין או אפילו מספריים לקבלת כנאפה יציבה יותר. אם רוצים, ניתן לצבוע אותן עם צבע מאכל כתום, אך צבען הטבעי לאחר הבישול קרץ לי יותר.
כנאפה נַעְמֶה (רכה) היא אותה כנאפה בשינוי אדרת. אטריות הקדאיף עוברות תהליך שהופך אותן לתערובת המזכירה קוסקוס (לפי אורן). הביס רך יותר והטעם נפלא יותר לדעתי. יש המכינים אותה מסולת, אך לא טעמתי אחת טובה עדיין. לפי האסכולה הנבלוסית, את אטריות הקדאיף מכינים מקמח, מים, סמנה וצבע מאכל. את האטריות טוחנים, קולים, מפוררים ולבסוף מנפים עד שזה הופך לתערובת קדאיף רכה.
גבינה
לרוב משתמשים בגבינת צאן חצי קשה, לעיתים בגבינת בקר כדי לחסוך עלויות ולעיתים אף בגבינת חצי צאן-חצי בקר. יש המעדיפים את גבינת הבקר מטעמי טעם וריח הפחות דומיננטיים בגבינה. הגבינה אמורה להיות ניטרלית בטעמה. אם היא מלוחה, חותכים אותה לחתיכות קטנות ומשרים אותה במים לכמה שעות טובות, עד שכל המליחות נעלמת (בין שעתיים ועד ליממה, תלוי בגודל החתיכות). מדי פעם מחליפים את המים כדי לזרז את התהליך. לאחר ההשריה, מסננים את הגבינה כחצי שעה נוספת.
כפי שכבר ציינתי, הגבינות בהן משתמשים הן גבינה מָשְׁמוּלֶה, נבלוסית או עכואית צ’יקית. גבינה כזו נמסה מהר יחסית, בעלת אלסטיות נהדרת ושומרת על הרכות שלה לאחר הבישול. אך גבינה כזו יכולה להיות קשה להשגה. אבו עלי השיג לי יותר מ-2 קילו גבינה משמולה המורכבת מגבינת עיזים ובקר. שלל כזה לא מבזבזים. בעצתו, ארזתי כל שתי קוביות גבינה בשקית אוכל (כ-120 גר’) ושמרתי במקפיא.
ניסיתי למצוא גבינה חלופית ממגוון אופציות. ניסיתי ריקוטה, מוצרלה ואפילו את שתיהן יחד, זה לא עבד ממש. המוצרלה הציגה מאפייני מתיחות מרשימים, אך היא התמצקה חזרה מהר מדי לאחר הבישול. ניסיתי להכין גבינה ביתית מחלב, שמנת וחומץ כמו במטבחה של נוף, אך זה יצא רך מדי. אפילו ניסיתי לשחק עם מסקרפונה, אבל זה היה שיגעון שחלף מהר.
רגע לפני שהתייאשתי, אורן נכנס לביתי עם התשובה לכל הבעיות. “גבינת חמד” הוא אמר. “מה זו גבינת חמד לעזאזל?” שאלתי. לא היה לו מושג גם. אבל מה שחשוב בסופו של דבר, שזה עבד יותר טוב מכל שאר הגבינות החלופיות. הידד! יותר מאוחר באותו יום, אורן עבר בשוק מחנה יהודה ומצא שם גבינה עוד יותר טובה – גבינת ברינזה (גבינת צאן מכבשים). תחליף מכובד לגבינה הנבלוסית.
סמנה/חמאה
משתמשים בסמנה לשימון התבנית ואטריות הקדאיף. בעולם הכנאפה משתמשים לרוב בסמנה ולא בחמאה כי החמאה נשרפת מהר יותר במהלך הבישול. סמנה, או גי, הינה חמאה מזוקקת. החמאה יכולה להיות חלבית או צמחית, אך בשכם מעדיפים את הצמחית בשביל הכנת הכנאפה. הסמנה שהשגתי משכם מכילה תערובת של שמנים מזוקקים (שמן קוקוס, שמן דקלים ושמן חמניות).
ניתן להכין חמאה מזוקקת ביתית די בקלות. לאחר כמה ניסיונות של הכנת כנאפה, גליתי שחמאה רגילה יכולה לעבוד מצוין גם כן, אך רק עם כנאפה קריספית ולא רכה. לכן לא התעסקתי עם זיקוק חמאה במטבחי. כשהכנתי כנאפה רכה השתמשתי בסמנה וכשהכנתי כנאפה קריספית השתמשתי בחמאה.
סירופ סוכר
את הסירופ מכינים כמו סירופ סוכר רגיל ומתבלים אותו כרצוננו. התוספות הקלאסיות הן מיץ לימון ומי זאהר או ורדים. יחס הסוכר למים בסירופ הוא בדרך כלל כפול, אבל מצאתי שפי 1.5 מספיק טוב בשבילי. מומלץ להשתמש בסירופ פושר כדי לא להרוס את הקראנצ’יות של הכנאפה.
רכיבים:
½1 כוסות סוכר
1 כוס מים
½ כפית מי זאהר/ורדים
1 כף מיץ לימון
שמים מים, מיץ לימון וסוכר בתוך קלחת. מביאים לרתיחה על אש גבוהה ומערבבים עם מרית להמסת הסוכר. ברגע שהסירופ מתחיל לרתוח, מפסיקים לערבב וממשיכים לחמם על אש נמוכה ל-15 דקות נוספות. מסירים מהאש, מוסיפים מי זאהר/ורדים ומערבבים. שומרים בצד.
כנאפה נבלוסית
100 גר’ תערובת קדאיף טחונה
100 גר’ גבינה משמולה, נבלוסית או עכואית צ’יקית
מעט סמנה לשימון
סירופ סוכר (מתכון למעלה)
מעט פיסטוקים קצוצים לעיטור
מחבת בקוטר 20 ס”מ
חותכים את הגבינה לפרוסות ושמים אותה בתוך קערה. ממלאים את הקערה במים פושרים. משרים את הגבינה במים ל-5 שעות לפחות. מדי פעם מחליפים את המים. טועמים את הגבינה. אם הגבינה עדיין מלוחה, ממשיכים להשרות עד שנעלם כל זכר למליחות. מסננים את הגבינה כחצי שעה לאחר ההשריה.
מורחים שכבה נדיבה של סמנה על המחבת, כולל בשוליים. מפזרים את תערובת הקדאיף הטחונה על פני המחבת. מהדקים את התערובת היטב לשכבה אחידה ודחוסה (כ- ½ ס”מ עובי). מפוררים את הגבינה לחתיכות ומפזרים בשכבה אחידה מעל הקדאיף. חשוב להשאיר ½ ס”מ קדאיף חשוף בשוליים, לא רוצים שהגבינה תיגע במחבת כדי שלא תישרף ותיצור ריח לא נעים.
מניחים את המחבת על אש נמוכה (השתמשתי בכיריים עם להבה כפולה לבישול אחיד יותר). מבשלים כ-3-4 דקות עד להשחמת הקצוות. במהלך הבישול, משטחים בעדינות את הגבינה עם גב של כף. מסירים מהאש ומכסים את המחבת עם צלחת ל-4-5 דקות נוספות כדי שהגבינה תימס. בזהירות רבה, ועם קצת אלגנטיות, הופכים את המחבת עם הצלחת. מסירים את המחבת.
מוזגים מעט סירופ סוכר פושר מעל הכנאפה בעודה חמה. מפזרים את הסירופ בעדינות מעל הכנאפה בעזרת כף. מעטרים עם פיסטוקים וזוללים מיד.
כנאפה ביתית
60-80 גר’ אטריות קדאיף
120 גר’ גבינת ברינזה או חמד 16%
30 גר’ חמאה/ חמאה מזוקקת
סירופ סוכר (מתכון למעלה)
מעט פיסטוקים קצוצים לעיטור
מחבת בקוטר 20 ס”מ
חותכים את הגבינה לפרוסות ושמים אותה בתוך קערה. ממלאים את הקערה במים פושרים. משרים את הגבינה במים ל-5 שעות לפחות. מדי פעם מחליפים את המים. טועמים את הגבינה. אם הגבינה עדיין מלוחה, ממשיכים להשרות עד שנעלם כל זכר למליחות. מסננים את הגבינה כחצי שעה לאחר ההשריה.
קוצצים את אטריות הקדאיף עם סכין חדה או עם מספריים. ממיסים את החמאה (על הגז או במיקרו). מוסיפים את החמאה המומסת לאטריות הקדאיף ומערבבים יחד עם ידיים נקיות עד שכל האטריות משומנות.
מורחים שכבה נדיבה של חמאה על המחבת, כולל בשוליים. מפזרים את אטריות הקדאיף על פני המחבת. מהדקים את האטריות היטב לשכבה אחידה ודחוסה (כ- ½ ס”מ עובי). מפוררים את הגבינה לחתיכות ומפזרים בשכבה אחידה מעל הקדאיף. חשוב להשאיר ½ ס”מ קדאיף חשוף בשוליים, לא רוצים שהגבינה תיגע במחבת כדי שלא תישרף.
מניחים את המחבת על אש נמוכה (השתמשתי בכיריים עם להבה כפולה לבישול אחיד יותר). מבשלים כ-3-4 דקות עד להשחמת הקצוות. במהלך הבישול, משטחים בעדינות את הגבינה עם גב של כף. מסירים מהאש ומכסים את המחבת עם צלחת כ-5 דקות נוספות כדי שהגבינה תימס. בזהירות רבה, ועם קצת אלגנטיות, הופכים את המחבת עם הצלחת. מסירים את המחבת.
מוזגים מעט סירופ סוכר פושר מעל הכנאפה בעודה חמה. מפזרים את הסירופ בעדינות מעל הכנאפה בעזרת כף. מעטרים עם פיסטוקים, מצלמים כמה תמונות לאינסטגרם וזוללים מיד.
Tags In
פוסטים דומים
55 תגובות
השאר/י תגובהCancel reply
חיפוש בבלוג
קבלת עדכונים במייל
היי
לגבי האטריות קדאיף- מהיכן הן מקבלות את הגוון הצהוב שלהם כי בדר”כ הם לבנות.
ואם אפשר מתכון יותר מפורט לאטריות הטחונות או הפנייה למתכון כזה.
ראיתי שנשאלת על זה כבר אבל אשמח למתכון אם יש.
הי אבירן,
הגוון הצהוב (ומאוד בוהק) שרואים בחנויות זה צבע מאכל. הצבע שרואים כאן בבלוג זה השחמה מהבישול.
לגבי האטריות הטחונות, לא ממש הצלחתי למצוא מתכון בזמנו והבנתי שמכינים את זה בעזרת מטחנה, ולי אין כזו. אז ויתרתי ופשוט קניתי את זה מוכן.
הידע והחפרנות/חקרנות שלך נפלאים. שלא לדבר על הכתיבה, הפירוט והדיוק שנותנים תחושה שאולי גם אני יכול…
וההספק שלך פשוט מדהים!
רוצה להעיר בנושא הסמנה שכתבת שאתה מעדיף חמאה על פניה מסיבות בריאות.
סמנה או גי, חמאה מזוקקת, הלא היא חמאה (ולא מרגרינה) שהוצאו ממנה מוצקי החלב ונחשבת בריאה למעשה, הרבה יותר מחמאה. היא אף משמשת כתרופה באיורוודה וברפואה עממית בהודו, נפאל, טיבט… ומדובר על חמאה מזוקקת ולא מרגרינה מזוקקת או אוסף שמנים תעשייתיים שבודאי לא בריאים.
לחומצה בוטירית סגולות בריאותיות רבות מלבד קולינריות…
תודה מיכל, השכלתי!
אולי אם הסמנה חלבית, אז יש צדק במה שאת אומרת, אבל משום מה המליצו לי להשתמש רק בסמנה צמחית, ושמן הדקלים שבה הדליק אצלי נורה אדומה. אישית, נראה לי שסמנה חלבית היתה עושה עבודה דומה, אז לא מבין למה התעקשו על הצמחית.
לגבי ההספק, אמממ, אני מניח שככה זה כשאין עדיין ילדים והרבה זמן פנוי על הידיים 😉
אהלן
מאיפה המחבת המושלמת שבהגשה?
המחבת נרכשה בטיול בטורקיה, בזמנו כשהיה אפשר לטייל בעולם 😉
נראה לי שאפשר למצוא דומים במזרח העיר ירושלים או בעיר בעיתקה
אני כבר כמה ימים נזכרת בפוסט הזה כל פעם ובאה לרשום תגובה אבל לא מוצאת את הזמן.
ממש ביומיים האחרונים של דצמבר נסענו באופן ספונטני אני ובעלי ליומיים בצפון כניצול מס’ ימי חופש שנותרו לשנה.
הטיול בנצרת היה ממש טוב. זה אחרי אחרי כריסמס, אז לא היתה כמות היסטרית של אנשים, אבל מצד שני בגלל המסורת היא להשאיר את האווירה כרגיל עד תחילת החודש – זכינו לראות את עץ האשוח המפורסם, המון סנטות וריח mulled wine שאפף את הרחוב (הטעם דווקא היה לא משהו). אחרי שעשינו סיבוב בין כל הכנסיות ופגשנו כמה מקומיים ותיירים חביבים, הייתי חייבת לעבור דרך ממתקי אלמוכתאר – מקום שעלה שוב ושוב בחיפוש אחר הכנאפה המושלמת באזור. אני חייבת להגיד שאף פעם לא טעמתי כנאפה כל כך מוצלחת. פתאום כל הנקודות שכתובות בפוסט התחברו לי לטעם – היא לא היתה מתוקה מדי (אם לא אפילו רק מעט מאוד מתוקה, הם הציעו בעצמם להוסיף סירופ סוכר אם רוצים אבל סירבתי) והגבינה היתה נמתכת וגואית.
הטופ לא היה ממש קריספי. זה היה כל כך טעים וחוסל במהרה. לקחנו עוד חתיכה כדי לחמם לנו בצימר למחרת והופתעתי שכמה שניות במיקרו החזירו את הכנאפה לסורה כמעט כמו במקור. בקיצור, אחרי שראיתי את הסרטון המשעשע שקישרת אליו (ונזכרתי ששכחתי לגמרי ערבית, אחרי עשר שנים שלא נגעתי בשפה) אני חושבת שאני גם אכנס עכשיו לכנאפה-adventure, גם למצוא מקומות טובים לטעום אותה וגם להכין בבית! ואם יזדמן לך להגיע לנצרת (בזהירות עם הנהיגה ובהצלחה למצוא חניה) – כדאי מאוד לעבור שם (וגם בלונא, הארוחה היתה מופתית).
מממ, מעניין אם זה המקום שהיו לוקחים אותנו כילדים בימי בית הספר לקנות כאנפה להורים בסוף הטיול השנתי. מה שבטוח, האוטובוס תמיד עצר בנצרת בדרך חזרה הביתה וכולם קפצו לחנות הכנאפה לקנות קצת מתוקים ולשמח את ההורים. נראה לי הגיע הזמן לקפוץ לביקור שם כבוגר ולחוות את הכנאפה של ממתקי אלמוכתאר כמו שצריך. תודה על ההשראה, ממש עשית לי חשק לעוד הרפתקת כנאפה 🙂
היי חוסיין,
נעים להכיר… “גיליתי” אותך לא מזמן ואני נפעמת – איזה כיף לקרוא אותך! אתה כותב מקסים ולטעמי לפחות מספק לי את כל “הדרישות” שלי של הידע והעומק שמעניינים אותי כאשר אני באה להכין מתכון.
בקיצור – אני חפרנית. נעים מאוד.
מאחלת שתמשיך להנות ממה שאתה עושה ותמשיך להאיר לנו את המייל בעדכונים טעימים 🙂
שאלה לגבי הקדאיף הטחון במתכון הנבלוסי- אשמח להבהרה, כתוב “את האטריות טוחנים, קולים, מפוררים ולבסוף מנפים עד שזה הופך לתערובת קדאיף רכה” – אשמח להדרכה יותר מפורטת (עבורי לפחות..) איך טוחנים, כמה קולים, מנפים במסננת רגילה או ממש נפה (כמו למקרונים) וכו’
ולגבי הגבינה במתכון הנבלוסי – האם השילובים השונים שנכתבו בתגובות מתאימים גם לה או שרק הגבינות שציינת במתכון?
תודה!
מקסימה אחת, תודה! נעים בהחלט 🙂
לגבי הקדאיף הטחון, תסמכי עלי, זה יהיה כל כך פשוט יותר לקנות את זה מוכן. את האטריות טוחנים במטחנה וזה לא כלי שמחזיקים בכל בית. אם אכן יש לך מטחנה ואת רוצה לצלול עמוק, תעדכני אותי ואני אחפש לך מתכון שנראה לי טוב.
לגבי הגבינה, כל השילובים השונים יעבדו גם בנבלוסית. מעניין אותי מתישהו לנסות עם גבינת קש שהילה המליצה עליה, נשמע שיכול ליהות מעניין.
תודה מקרב לב.
היכן ממליץ לחפש לרכוש את אטריות הקדאיף הטחונות? – בעלי עובד בחיפה כך שאין בעיה לשלוח אותו לתור אחר שגעונותי הקולינריים 🙂
ולעיתים אנו גם מגיעים לנצרת לטייל ולאכול – בקיצור – לא אשקוט עד שלא אנסה המתכון …
אז רעויונות היכן לחפש/המלצות – יתקבלו בברכה
🙂
שוב תודה!
מצוין! איזה בעל טוב יש לך 😉
בחיפה מעולם לא אכלתי כנאפה, אולי כי ביקרתי שם פעמיים בחיי, וצריך לתקן את זה. נצרת זה כבר סיפור אחר. בימי בית הספר העליזים, כל טיול שנתי, בסוף היום לפני שהמורים החזירו אותנו להורים, הם היו לוקחים אותנו לנצרת קודם לקנות כנאפה כדי לחזור להורים מרוצים. אמנם עברו 20 שנה מאז (וואו, קצת בשוק מהעניין) אבל אני בטוח שהם עדיין מכינים כאנפה רכה בנוסף לקריספית.
בכל מאפייה שיש להם את האופציה הזו, תהיה להם גם אופציה למכור את התערובת בנפרד. אני זוכר שהאוטובוס היה עוצר בכביש ראשי-מרכזי כזה שם היו רוב המאפיות, אבל יותר מזה אני לא זוכר. אם יצא לכם להסתובב שם ולמצוא מקום כזה, אשמח לעדכון!
תודה, מבטיחה לעדכן!
שלום חוסיין, הפוסט שלך עורר בי זכרונות מתוקים וגעגועים. בשנים 1996-2000 הייתי הנציגה בישראל של ג’לאל אסלן ממפעל הבלטות בשכם. ג’לאל ירש את המפעל מאביו שירש אותו מסבו והוא אכן מכין את הבלטות מרהיבות עם דוגמאות מורכבות וצבעוניות בשיטות המסורתיות, אין דוגמא שאינו יכול להכין. נהגתי לסוע למפעל לפחות פעמיים בשבוע כדי לבדוק סחורה (ולבקר במפעלי אבן נוספים באיזור) ובכל פעם שהגעתי חיכו לי סלט באבא-גנוש טרי סלט ירקות רענן ושתי חבילות חמות של כנאפה אחת לאכול שם עם הקפה ואחת לקחת הביתה לתל אביב… אני לא זוכרת את שם החנות ממנה היו קונים את הכנאפה רק זוכרת שהיתה ממוקמת בחלק יותר גבוה של שכם. זו הזדמנות גם להחמיא לך על הבלוג המוקפד והאסתטי. הדפסתי כבר כמה וכמה מתכונים שרוצה מאד להכין…..
הי ענת, קודם כל תודה רבה!
שנית, כל כך רצינו להיכנס לראות את מפעל הבלטות, ובסוף התאכזבנו שלא יצא לנו. האמת בעל המקום כמעט והגיע לפתוח את המפעל במיוחד בשבילנו (התקשרנו לבדוק), אבל לא היה לנו נעים לגרור אותו מהלוויה בשביל זה. אז אולי נקסט טיים. בכל מקרה, זה מדהים, לא רק שהיית בתוך המפעל, גם היית מקבלת שתי חבילות כנאפה מהם! רק בגלל זה שווה לקנות בלטה או שתיים 😉
חחחחח שתי חבילות כנאפה בהחלט שווה הרבה… ולחשוב שעד אז לא היכרתי כנאפה ובתמימותי חשבתי שבכל מקום הכנאפה כזאת טובה… רק אחרי כמה שנים הבנתי כמה הייתי ברת מזל …
ממש! לא כולם יכולים להגיד את זה.
ניסינו פעם עם גבינת קש ויצא מצוין! גם תערובת של ריקוטה עם פרומעט ומוצרלה יצא טעים. אנסה השבוע עם חמד. כנאפה זה החיים 🙂
תודה!!
גבינת קש? מתכוונת לגבינת קשיו אולי? אכלתי עוגת גבינה מחלב קשיו בניו יורק לא מזמן, והיא היתה נהדרת! מעניין איך זה יוצא בכנאפה. לאחרונה אני בהחלט מרגיש שכנאפה זה החיים, במיוחד שאני מכין לעצמי כמעט כל ערב קינוח קטן כזה 😉
גבינת קש, לא קשיו! זו גבינה שמזכירה את הצפתית, רק שהיא 9% ומתוקה יותר. במחנה יהודה ממליצים עליה לכנאפה ועד כה איתה יצא לי הכי טעים. ואיזה כיף לך שאתה נהנה מזה כל יום. לי אין סבלנות להתעסק עם זה
ותודה רבה על הפוסט המקיף והמעמיק!! קניתי היום חמד ובקרוב נעשה עוד ניסיון 🙂
וואלה! מעולם לא שמעתי על זה, אבל נשמע מעניין, כי הגבינות שמתאימות לכנאפה באמת מזכירות לי צפתית. אז יאללה, נעשה החלפות, את תכיני עם החמד ואני אכין עם הקש 😉
נו טוב, הכנתי עם החמד, אבל הוספתי גם ריקוטה. יצא טעים מאוד. מה שלא הצליח לי זו הצורה. כשהפכתי את המחבת חצי מהכנאפה נשארה דבוקה למחבת. אוף למה זה ככ מסובך? ?
אוי, מבאס.. שימנת את המחבת ואת אטריות הקדאיף עם חמאה היטב? זה אמור להחליק בקלות מהמחבת הודות לחמאה. אולי אם תבשלי את זה פחות זמן, זה פחות יידבק. יכול להיות בעצם שזה המחבת? מעניין..
אה, עוד משהו שאני יכול לחשוב עליו. קיצצת את האטריות? הידקת אותם יחד על המחבת טוב טוב? זה גם יכול להיות מקור הבעיה.
משום מה אין לי אפשרות להגיב לתגובות האחרונות שלך ?
בכולופן, שימנתי היטב את המחבת וטיגנתי רק כ-3 דקות עד שהגבינות התרככו. גם הידקתי את הקדאיף כמו שצריך. לא נורא. יצא טעים וזה מה שחשוב 🙂
נראה לי שהגענו למקסימום שרשור תגובות האפשרי בבלוג, אני צריך לבדוק איך מגדילים את זה 🙂
בכל מקרה, שמח שיצא טעים, ואני מסכים איתך, זה באמת מה שחשוב… אבל לי זה כנראה ימשיך להציק שנדבק ככה בלי סיבה. אולי זה המחבת וזהו. האמת, עם סמנה רוב הסיכויים שזה לא היה קורה, אבל אני מעדיף חמאה מכיוון שזה בריא יותר.
מקווה שבפעם הבאה לא ידבק. אולי באמת הבעיה היא במחבת (לא מהאיכותיות ביותר).
אגב, אתמול אכלתי ביאפה כנאפה ביפו (זו שקיבלה פרסום בכל מדיה אפשרית). אחרי למעלה משעה בתור!!! זכיתי לטעום ממנה והיא אכן טובה מאוד ביחס למה שיש במרכז.
הגבינה, ג’יבאנה, מאוד טעימה, אם כי השכבה דקה מידי לטעמי וגלידת העזים שהם מוסיפים מעל חלומית!
יו! כבר יותר משבועיים שאני מנסה לגנוב לי ביס מהכנאפה שלהם! אבל כל פעם שאני עובר משם התור כל כך ארוך שאני פשוט מוותר.
חלק מהמשפחה שלי אהבו וחלק פחות. אבל הבנתי שיש לה פוטנציאל 😉
יש פוטנציאל אם לא יתקמצנו על הגבינה 🙂
תגיד, איך זוכים לטעום מהכנאפה שלך?
חח, לא בטוח שכדאי לך. כל פעם שחברים באים ואני מחליט להכין להם כנאפה לקינוח, איכשהו יוצא שאני שוכח את שלב השריית הגבינה והם מקבלים כנאפה מלוחה להחריד!
יאללה עלה והצלח! לא לשכוח לעדכן 🙂
יאללה עלה והצלח! לא לשכוח לעדכן איך יצא 🙂
תודה 🙂
אתה רציני?? כזאת כתבה מקצועית ומפורטת ואתה לא יודע להכין בכלל? פיייי, על זה נאמר הסנדלר הולך יחף ?
בכולופן גם אני לא משרה ועדיין זה יוצא טעים מאוד. הסירופ הוא שמוסיף את המתיקות. תנסה עם גבינת קש. בינתיים זו היתה הוורסיה הכי מוצלחת שלי.
משהו כזה! בסוף עד שאני זוכר את שלב ההשרייה ומקבל כנאפה כמו שצריך, החברים כבר מזמן בבית וכל הכנאפה נשארת לעצמי!
אני אנסה מתישהו עם גבינת קש ואעדכן אותך מה בלוטות הטעם שלי חשבו על העניין 😉
טוב, החלפתי מחבת והכנתי עם גבינת קש ויצא מושלם!!!!!
זהו. יש לי מתכון מנצח ??️
אוי, מצוין! גבינת קש, בקרוב אצלי 🙂
נראה ממש ממש טעים! אבל בדקתי בסופר ולא מצאתי קדאיף. אתה יודע איפה אפשר לקנות?
בדקת בשופרסל? אני יודע שאפשר למצוא את זה בסופרים הגדולים. זה בטח יהיה במקפיא שלהם. אופציה טובה יותר זה ללכת לשוק למאפייה שמכינה ממתקים מאטריות קדאיף ולקנות את זה טרי טרי ישירות משם.
אתה המלך
חח, תודה! יותר מדויק, המלך באכילת הכי הרבה כנאפה ביום אחד ?
אני גם רוצה שיהיה לי את האומץ לעשות סיור קולינרי שם כי הכל נראה טעים ושווה 🙁
לאחרונה גיליתי את גבינת תבור (של משק צוריאל) לאפייה ולמרות שהיא גבינת בקר ולא צאן, אני ממש מרוצה ממנה. היא קרמית ולא ממש כחושה, וניטרלית בטעמה.
למצוא כנאפה טוב זה לא פשוט. שלשום אכלתי קינוח מבוסס קדאיף באחת המסעדות של המי ומי בירושלים, ולקחנו את זה לקינוח. לצערי, נזכרתי שוב כמה לא יודעים לטפל בחומר הגלם הזה. כל הכבוד על הבאת מתכון אותנטי ואיכותי באמת!
תודה רבה הילה!
יהיה מעניין לנסות את הגבינה שלך (או של תבור בעצם) בתוך כנאפה.. אזכור את זה בפעם הבאה שאני מכין (יש לי יותר מקילו אטריות קדאיף במקפיא, חח). בכל מקרה, אני מקווה שאולי יום אחד יצא לך לטייל בכל מקום בארץ ללא צורך באומץ מיוחד 🙂
קטע. יש לי מתכון לכנאפה שהיחסים בה שונים וכמות הגבינה היא 2/3 מכמות האטריות וזה דווקא הרגיש כמו הרבה גבינה. אבל אני מאמצת את השיטה של קיצוץ הקדאיף – זה בטח יעזור בחיתוך כי כל הכנאפה מתפרק לי.. 🙂
אכן, כשניסיתי בלי קיצוץ הקדאיף לכנאפה היתה יותר נטייה להתפרק!
לגבי הגבינה, אני לוקח את זה ככלל אצבע, אבל בסופו של דבר, זה עובד יותר טוב לפי העין.. והתיאבון 😉
ניצנים של תקווה
איכשהו בחודשים האחרונים (אולי בגלל החלשות ההנהגה המרכזית) או סתם בגלל שסף הטרלול האזורי והעולמי כבר הגיע לשיאים חדשים יש איזו רגיעה – ויותר ויותר כמיהה לבנות מחדש את הגשרים של פעם.
יש יותר פלסטינאים ברחובות שלנו ויותר ויותר יהודים מדברים על לחזור כתיירים לערים הפלסטינאיות. נקווה שזה לא יתפוצץ לנו שוב בפנים אבל מתחיל שוב סוג של דיאלוג בין הקהילות עצמן וטוב שכך.
(ומי ששומע על סיור קולינארי ליהודים בג’נין שישתף – אני מת להראות לילדים שלי את העיר שפעם היתה סוג של מרכז אזורי שלנו)
יום יבוא וכל המחלוקות המיותרות האלה יהיו מאחורינו. חוץ אולי מהמחלוקת היכן נמצאת הכנאפה הכי טובה 😉
מדהים!!! איזו עבודת מחקר! תודה!
בכיף! תודה רבה לך דנה 🙂
פוסט נהדר ומעמיק כרגיל 🙂
אני לא אוכלת גבינות ובכל זאת נשאבתי לתוכו!
כל-כך אוהבת את הבלוג ואת הכתיבה שלך ❤
אבל אבל אבל, גבינות! נצטרך לעבוד על זה. אנחנו נכין יחד קינוח טעים מגבינה שלא ישאיר אותך אדישה לגבינה יותר 😉
חחח אני הכי אשמח בעולם להכין איתך קינוח אבל רק לא גבינה ??
איזו יופי
תודה יוד!