בשבועיים האחרונים אני מתגורר לי ביפו. עדיין לא כל כך מתגעגע לירושלים למען האמת. אבל בעוד שבועיים-שלושה אצטרך לחזור לשם בכל זאת. לחזור לבית מרקחת משופץ ומחודש. לפחות בינתיים אני יכול ליהנות מהיופי של יפו בלילות, בימים ואפילו בגשמים. כשגדלתי כאן לא מכרו כנאפה. עכשיו מוכרים את זה בכל פינה. אז ניסיתי שתי פינות ולא התלהבתי כל כך. כבודה של הכנאפה הנבולסית נשמר במקומה.

כן, לא שוקולד. שוקו, כמו זה ששותים בשקית. למרות ששוקו בבקבוק נפוץ יותר היום, שקית שוקו היא זו שהתנחלה במקרר הילדות שלי, צמוד למילקי הקבוע שלי. לכל אח ואחות היתה שקית שוקו ייעודית, ואם חס וחלילה מישהו מאיתנו שכח לשתות את השקית שלו בבוקר, מיד לאחר בית הספר השקית היתה נחטפת על ידי אח אחר. מלחמות השוקו כבר עניין של נוסטלגיה, אז חשבתי לעצמי, למה לא לעשות להם קאמבק כמו שעושים לכל דבר נוסטלגי אחר היום.

בסופ”ש האחרון חגגתי עם המשפחה יום הולדת לאחיינית שלי יסמין. היא בת 9 היום. ליום הולדתה היא ביקשה עוגה בצורה של הנסיכה יסמין, ממש כמו שהכנתי עבורה כשחגגה את יום הולדתה הראשון. כמו יסמין, גם העוגה וגם אני גדלנו. הפעם הכנתי לה פיסול יותר מדויק ויותר גדול של הנסיכה. היא ביקשה לא לאכול את הנסיכה ולשים אותה אצלה בחדר שתשמור עליה ממפלצות הלילה. מקווה שמפלצות החום לא יתקפו את הנסיכה בקיץ.

הייתכן והרעיון שלי עבד? הייתכן והשבוע יהיה סוף סוף גשום? אתמול, בעודי מוביל עוגת קרמבו וטארט קרמבו ליום הולדת של אחותי הקטנה, אבא מודיע בקול שהולך להיות גשום השבוע. ישר התלהבתי ואמרתי לו, זה הצליח! הקרמבו שלי הולך להביא את החורף! ואז הגענו ליפו ליום חמים במיוחד וחשבתי לעצמי, הייתי צריך להביא גלידה במקום. זה לא רק אני, גם המשפחה השלתה את עצמה והתלבשה בבגדי חורף. בכל זאת, אמצע נובמבר. הדלקנו מזגן, הקפאנו את הבית וחגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת קיצי בנימה חורפית.

כבר כמעט אמצע נובמבר והחורף מסרב לבוא. ואני עוד מחכה. מחכה להתעורר לבוקר אפלולי, מעונן וקריר. בוקר גשום כזה, אולי עם קצת רעמים חלשים ברקע. אכין לי קפה ואשב מול החלון לשמוע מנגינה מוכרת מפעם. מנגינה שחוזרת כל חורף מאז ומעולם. אז השבוע חשבתי לעצמי, אולי אם אכין קרמבו החורף יתעורר ויבוא? הכנתי קרמבו ורוד, אין רוחות כלל. אז הכנתי קרמבו על עוגיית פיסטוק, עוד אפילו לא קר. ואפילו הכנתי טארט קרמבו, אף לא טיפה. אולי מחר?

כיוונתי לפררו רושה, יצא לי “קיל ביל“. רואים את זה? זה ברקע. לפני טריליון שנה, כשעוד גרתי עם ההורים והדאגה היחידה שלי היתה איזה סרט רואים הערב (כלום לא השתנה מאז), פוסטר ארוך של אומה ת’ורמן בגודל טבעי לבושה בצהוב ושחור היה תלוי על דלת חדרי הצר. זהו אחד הסרטים האהובים עלי, כולל הסאונדטרק הנצחי. אמנם העוגה פחות עקובת דמים, אך היא מלאה באגוזי לוז ויכולה לחסל כל רגיש לאגוזים, וכמו אומה, היא לא מרחמת על אף אחד. אז קבלו אזהרה מילד יום ההולדת שהולך לצלול אל תוך העוגה הזו מחר.  

עוד יום הולדת תם ונשלם. הפעם חגגנו לאחיינית שלי אלין, שביקשה עוגת יום הולדת ומעליה חד קרן קטן. לשמחתי, סוף סוף הגיעה הישועה והילדה ביקשה עוגת וניל עם סוכריות צבעוניות במקום עוגת השוקולד הקבועה שהילדים לא מוכנים להרפות ממנה. אז הכנתי לאלין את הגרסה שלי לעוגת יום ההולדת של המילק בר ונשארתי עם מלא שאריות. מה עושים איתם? קייק פופס יום הולדת כמובן.

אני לא יודע ממש איך להתחיל לכתוב את זה, אז אני אתן לרגש להכתיב. אני לא שמח כעת. זה לא מדויק. אני כן שמח שהתמזל מזלי ומשפחתי היקרה ואני בריאים ושלמים. זו כבר התחלה טובה. בכל זאת, בשבועיים האחרונים היה לנו נורא קשה. הבועה שלנו התנפצה והתעוררנו למציאות אחרת. אם אתמול חיפשתי דירה ביפו, היום אני פוזל לכיוון חו”ל. אני, הערבי הישראלי שתמיד מטיף לחבריו היהודים כמה טוב כאן, כמה יפה כאן ואיך אני רואה את העתיד שלי ושל משפחתי כאן, פתאום מעורער עד הליבה.