בדרך כלל כשאני נוסע לחו”ל אני דואג להיכנס למספר חנויות ספרים ולחזור לארץ עם לפחות 5 ספרי אפייה חדשים. בטיול האחרון לא ממש היה לי זמן, אבל איכשהו הספקתי להיכנס לחנות אחת ביוטה ולצאת משם עם ספר אפייה די מגניב. New-School Sweets זה נקרא וזה מתעסק במאפים קלאסיים עם טוויסט, ממש כמו שאני אוהב. דפדוף קצר בספר הוביל לרשימה של 23 מתכונים שאני מעוניין להכין מתוכו. אז הנה המתכון הראשון, עם הטוויסט האישי שלי.

כשהייתי בן 20 והתחלתי את לימודיי בגיאופיזיקה ומדעי החלל, החלטתי שאני רוצה קעקוע שישקף את אהבתי לשמיים ומעבר. הלכתי עם חברתי הטובה מיכל לדיזינגוף סנטר, שם מצאנו סטודיו לקעקועים. זה היה ממוקם בחלק הנטוש של הסנטר בזמנו. אזרתי אומץ, נכנסתי לסטודיו וביקשתי קעקוע. המקעקע פשוט אמר לי “לך הביתה”. הסתכלתי עליו בנחישות ואמרתי שוב, “אני רוצה קעקוע”. כנראה הוא הבין שאין מה לשכנע אותי אחרת, אבל זה היה די נחמד מצידו לנסות.

שלום עולם! כבר זמן מה שלא העליתי פוסט. הייתי עסוק, אבל בדברים טובים. בשבועיים האחרונים עמלתי רבות על בית ג’ינג’רברד רדוף רוחות לאחיין שחגג יום הולדת ברוח ליל כל הקדושים (האלווין). בשבועיים שלפני כן, טיילתי לי בקליפורניה, שהיא בעצם בירת הקולנוע העולמי, אז אתם יכולים לדמיין את הסטים המושקעים והאימתניים שפקדו את חצרות הבתים. שלדים פרה-היסטוריים, ערפדים צמאי דם, רוחות רפאים מרחפות וכל דבר אפל אחר שניתן לחשוב עליו.

השבוע היתה לי מטרה אחת בראש – להבין איך צובעים תבנית שוקולד בחמאת קקאו כמו שצריך, ולא לקחת קיצורי דרך כמו שעשיתי בפוסט של פרלין שוקולד חלב ופסיפלורה (עדיין אחד האהובים עלי). מפה לשם, לא רק שחקרתי לעומק את עניין חמאת הקקאו, גם ניסיתי כמעט כל אופציה אפשרית למילוי שוקולד-פיסטוק בפרלין כדי שאוכל להכתיר אחד כפרלין ג’נדויה פיסטוק הטוב ביותר שיצא לי להכין במטבח.

כיוונתי לפררו רושה, יצא לי “קיל ביל“. רואים את זה? זה ברקע. לפני טריליון שנה, כשעוד גרתי עם ההורים והדאגה היחידה שלי היתה איזה סרט רואים הערב (כלום לא השתנה מאז), פוסטר ארוך של אומה ת’ורמן בגודל טבעי לבושה בצהוב ושחור היה תלוי על דלת חדרי הצר. זהו אחד הסרטים האהובים עלי, כולל הסאונדטרק הנצחי. אמנם העוגה פחות עקובת דמים, אך היא מלאה באגוזי לוז ויכולה לחסל כל רגיש לאגוזים, וכמו אומה, היא לא מרחמת על אף אחד. אז קבלו אזהרה מילד יום ההולדת שהולך לצלול אל תוך העוגה הזו מחר.  

שזו ספרדית יפה לעוגת שלושת החלבים. עם טוויסט אישי כמובן – פיסטוק. את העוגה הדרום אמריקאית גיליתי לפני 7 שנים בדיוק (אי שם בספטמבר 2014). חברים טובים עמדו להתחתן וביקשו ממני להכין עבורם את עוגת החתונה שלהם. לכלה היה חשוב שהעוגה תהיה טעימה יותר מאשר יפה, ובעלה דרום אמריקאי בכלל, אז איכשהו מעוגת בצק סוכר פרחונית עם דמויות של חתן וכלה מעליה התגלגלנו אל עוגת טרס לצ’ס מהילדות שלו. תכל’ס, בסוף זו היתה עוגת החתונה הכי טעימה שלא רק יצא לי להכין אלא גם לאכול.

השבוע זה קרה. אחרי שנים של ריחות משונים ואורחים קטנים לא רצויים, בית המרקחת שבו אני עובד נסגר לשיפוצים אינטנסיביים. כל השבוע רוקנו, העמסנו, העברנו ושלחנו את כל התרופות לדרכן, לבתי מרקחת אחרים. ממש שחינו בים של אבק ותרופות. סוף סוף סוף השבוע הגיע ואפשר לנוח. טוב, אחרי שאני אשפץ בעצמי עוד דבר קטן לפני שאמשיך בעצמי הלאה לבית מרקחת אחר. והדבר הזה זו עוגת יום ההולדת שלי משנה שעברה – עוגת פיסטוק ודובדבני אמרנה.

עוברת עלי תקופה קצת מוזרה לאחרונה. בית המרקחת שבו אני עובד עומד להיסגר לשיפוצים למספר חודשים, המחשב החדש שבניתי לעצמי לא רוצה לעבוד והטיול לארה”ב בעוד חודש מרגיש כמו חלום בהקיץ. בעצם, כל התקופה הזו מרגישה לי כחלום בהקיץ. ובלילות, משום מה, החלומות מציאותיים מדי לטעמי. בעיקר אותו חלום חוזר בו אני נוהג ברכב אבל לא מצליח לעצור. אבל זה רק חלום, והמציאות לפעמים נחמדה יותר, במיוחד כשאפשר לצאת מהשמיכה במיטה ולהתעטף בשמיכת הביטחון שלי במטבח.