חודש שעבר חבר טוב בשם נעם הגיע לבקר את ירושלים מסן פרנסיסקו. על הדרך הוא עשה עצירה בשוודיה לביקור משפחתי קטן. במהלך השהות שלו שם, נעם שלח לי את המילה Kardemummabullar. לאחר חיפוש בגוגל הבנתי שזו לא קללה, אלא מאפה שמרים כרוך אפוי ומצופה בהל. בעצם, האח השוודי של הסינמון רול האמריקאי.

בקיץ האחרון קיבלתי מההורים בלנדר חדש במתנה ומאז אני לא מפסיק להשתמש בו. למרות שכבר הספקתי להפיל ולשבור אותו חלקית, עדיין ניתן להפעיל אותו. עד שאזיז את עצמי להחליף את החלק השבור, היה לי חשוב להעלות לכאן את השייקים הכי אהובים עלי בהשראת המאפין בוטיק, שם אגב גיליתי את המאפין דלעת וגבינת שמנת הכי טעים בעיר.

כל סופ”ש נגמר וכל שבוע מתחיל, אבל לא בקלות. לפחות לא אצלי. יום ראשון זה יום העבודה הכי ארוך שלי. השבוע שלי מתחיל בבום של עבודה. כשטיילתי בפרובאנס לא מזמן גיליתי שהשבוע שלהם מתחיל אחרת, ואני לא מדבר על זה שהוא מתחיל מיום שני.

טמפרור שוקולד בימי הקיץ החמים נועד לכישלון. לתומי חשבתי שהמטבח הממוזג יפתור את הבעיה. הרי קריר ונחמד לי בבית. אך לא לשוקולד. שוקולד דורש טמפרטורת חדר ספציפית. בין 18-20° ליתר דיוק. בפעם הראשונה כיוונתי את המזגן ל-21° והתחלתי לעבוד. לקח מלא זמן לטמפרטורת השוקולד המומס לרדת חזרה. זה היה הרמז הראשון שלי. אכן, הטמפרור הראשון לא הצליח ולא קיבלתי פרלינים יפים.

תמיד התחשק לי להכין אגוזי לוז מקורמלים ולהשתמש בהם כקישוט, אבל נרתעתי מהזנב המקורמל הזה. הפעם אמרתי לעצמי, לא עוד! נכנסתי למטבח, קירמלתי סוכר וטבלתי בו אגוזי לוז. הפלא ופלא, זה עבד. זה אפילו לא היה כזה מסובך. כל זה ועוד ביום אפרורי וגשום. הרגשתי כמו מרתה סטיוארט, שאגב מדגימה את המלאכה באלגנטיות יחד עם פראן דרשר מ”נני” (מרוב געגועים לילדות, קולה נשמע לפתע כמו מוזיקה לאוזניי).

תמיד כשאני חוזר מטיול בחו”ל אני דואג להביא איתי מתנות מקומיות למשפחה. כשנסעתי לסיציליה הקיץ, חזרתי עם ארבע צנצנות המכילות בתוכן ממרח פיסטוק עבודת ידיהם של תושבי העיר ברונטה. העיר מתגאה בפיסטוקים הירוקים שלה וכל חנות, מאפייה או בית קפה מתגאה בממרח הפיסטוק הביתי שלה או שלו. היה קשה לבחור ממרח פיסטוק שאותו אחזיר הביתה למשפחה. המגוון היה רחב; ממרחים עם מרקם חלק וקרמי שמזכיר נוטלה, ממרחים מחוספסים עם חלקיקי פיסטוקים קטנטנים, ממרחים על בסיס חלב, ממרחים על בסיס שמן זית ועוד ועוד…

לפני שבוע פגשתי חברים מצרפת ויצא לנו לדבר על מקרונים (על מה עוד יש לדבר עם צרפתים?). אבל לא סתם דיברנו על מקרונים, דיברנו על המקרונים של פייר הרמה. הסכמנו בפה אחד שהמקרון הכי טעים שלו הוא ה”מוגדור”, מקרון ממולא בגנאש שוקולד חלב ופסיפלורה.

שוקולד לבן הוא השוקולד הכי בעייתי, כי אין בו מוצקי קקאו. זה לא אומר שהוא לא שוקולד. יש בו מספיק חמאת קקאו כדי שהוא ישב לו בנחת במקומו המכובד. אבל מהרגע שניסיתי שוקולד מקורמל, הבנתי שיהיה קשה לחזור ל”סתם” שוקולד לבן, ואני כל כך אוהב שוקולד לבן.