בסופ”ש האחרון חגגתי עם המשפחה יום הולדת לאחיינית שלי יסמין. היא בת 9 היום. ליום הולדתה היא ביקשה עוגה בצורה של הנסיכה יסמין, ממש כמו שהכנתי עבורה כשחגגה את יום הולדתה הראשון. כמו יסמין, גם העוגה וגם אני גדלנו. הפעם הכנתי לה פיסול יותר מדויק ויותר גדול של הנסיכה. היא ביקשה לא לאכול את הנסיכה ולשים אותה אצלה בחדר שתשמור עליה ממפלצות הלילה. מקווה שמפלצות החום לא יתקפו את הנסיכה בקיץ.

שנה אחת נגמרה לה, שנה אחרת התחילה לה. פעם הייתי מתרגש מהעניין. עכשיו קצת פחות. פעם הייתי מחכה בקוצר רוח לשנה חדשה, עכשיו אני אומר לעצמי, רגע רגע, זמן, האט את עצמך… לאן אתה רץ? אבל הזמן לא מקשיב וממשיך לו בדרכו הזריזה, כמו הארנב הלבן עם שעון הכיס. לא נורא, גם אני אמשיך בדרכי. אמשיך ליפול בתוך מחילת הארנב, או במציאות שלי, מחילת הזמן, בתקווה שהשנה, כמו אליס, אולי גם אני אנחת בשלום.

** קרם הפטיסייר אינו יציב. מתנצל. אסדר את המתכון בקרוב ** מרים היקרה באה לבקר אותנו מלונדון בשבוע שעבר, דקה לפני שהשמיים סגרו את שעריהם, שוב. לא רק שהיא הביאה איתה מארז מקרונים חגיגי של פייר הרמה, היא גם הביאה לי סילפאן (משטח סיליקון מחורר) בו חשקתי כבר מזמן. בנוסף לכל זה, מרים הביאה איתה את סינר ביתה ויחד שיחקנו קצת במטבח כל השבוע. גולת הכותרת היתה טארטלטים שקדים ופטל של סדריק גרולה אותם היא גילתה בביקור אחרון שלה בפריז.

הייתכן והרעיון שלי עבד? הייתכן והשבוע יהיה סוף סוף גשום? אתמול, בעודי מוביל עוגת קרמבו וטארט קרמבו ליום הולדת של אחותי הקטנה, אבא מודיע בקול שהולך להיות גשום השבוע. ישר התלהבתי ואמרתי לו, זה הצליח! הקרמבו שלי הולך להביא את החורף! ואז הגענו ליפו ליום חמים במיוחד וחשבתי לעצמי, הייתי צריך להביא גלידה במקום. זה לא רק אני, גם המשפחה השלתה את עצמה והתלבשה בבגדי חורף. בכל זאת, אמצע נובמבר. הדלקנו מזגן, הקפאנו את הבית וחגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת קיצי בנימה חורפית.

כבר כמעט אמצע נובמבר והחורף מסרב לבוא. ואני עוד מחכה. מחכה להתעורר לבוקר אפלולי, מעונן וקריר. בוקר גשום כזה, אולי עם קצת רעמים חלשים ברקע. אכין לי קפה ואשב מול החלון לשמוע מנגינה מוכרת מפעם. מנגינה שחוזרת כל חורף מאז ומעולם. אז השבוע חשבתי לעצמי, אולי אם אכין קרמבו החורף יתעורר ויבוא? הכנתי קרמבו ורוד, אין רוחות כלל. אז הכנתי קרמבו על עוגיית פיסטוק, עוד אפילו לא קר. ואפילו הכנתי טארט קרמבו, אף לא טיפה. אולי מחר?

בדרך כלל כשאני נוסע לחו”ל אני דואג להיכנס למספר חנויות ספרים ולחזור לארץ עם לפחות 5 ספרי אפייה חדשים. בטיול האחרון לא ממש היה לי זמן, אבל איכשהו הספקתי להיכנס לחנות אחת ביוטה ולצאת משם עם ספר אפייה די מגניב. New-School Sweets זה נקרא וזה מתעסק במאפים קלאסיים עם טוויסט, ממש כמו שאני אוהב. דפדוף קצר בספר הוביל לרשימה של 23 מתכונים שאני מעוניין להכין מתוכו. אז הנה המתכון הראשון, עם הטוויסט האישי שלי.

כשהייתי בן 20 והתחלתי את לימודיי בגיאופיזיקה ומדעי החלל, החלטתי שאני רוצה קעקוע שישקף את אהבתי לשמיים ומעבר. הלכתי עם חברתי הטובה מיכל לדיזינגוף סנטר, שם מצאנו סטודיו לקעקועים. זה היה ממוקם בחלק הנטוש של הסנטר בזמנו. אזרתי אומץ, נכנסתי לסטודיו וביקשתי קעקוע. המקעקע פשוט אמר לי “לך הביתה”. הסתכלתי עליו בנחישות ואמרתי שוב, “אני רוצה קעקוע”. כנראה הוא הבין שאין מה לשכנע אותי אחרת, אבל זה היה די נחמד מצידו לנסות.

שלום עולם! כבר זמן מה שלא העליתי פוסט. הייתי עסוק, אבל בדברים טובים. בשבועיים האחרונים עמלתי רבות על בית ג’ינג’רברד רדוף רוחות לאחיין שחגג יום הולדת ברוח ליל כל הקדושים (האלווין). בשבועיים שלפני כן, טיילתי לי בקליפורניה, שהיא בעצם בירת הקולנוע העולמי, אז אתם יכולים לדמיין את הסטים המושקעים והאימתניים שפקדו את חצרות הבתים. שלדים פרה-היסטוריים, ערפדים צמאי דם, רוחות רפאים מרחפות וכל דבר אפל אחר שניתן לחשוב עליו.