זהו היום האחרון של ספטמבר ואני עדיין מרגיש שאני באמצע הקיץ. מחר כבר אוקטובר, אבל החום של אוגוסט לא מרפה. בעבר הייתי כבר מתחיל להכין קרמבו בתקופה הזו כדי לחגוג את בואו של החורף. לא השנה. הפעם המצאתי לעצמי קרמבו חסין חום – פבלובו! מעין מיני פבלובה שנראית כמו קרמבו, עם קליפה פציחה כמו של נשיקה אך רכה ומרשמלואית מבפנים, עם שנטילי במרכז ושוקולד בתחתית.

אני תמיד חושב על הקינוח הבא שאני רוצה להכין. כשסוף סוף מגיעה ההזדמנות ואני נרתם להכין אותו, אני כבר מת לסיים ולעבור הלאה לקינוח הבא שכבר הספיק להשתחל לו למחשבות שלי. אני מסיים עם הנוכחי, מתחיל לעבוד על הקינוח הבא, ושוב, המחשבות קופצות לקינוח נוסף אחר. וכך הלאה, עד שלפעמים אני כבר שוכח מה הכנתי, מה רציתי להכין ומה אני הולך להכין.

הייתכן והרעיון שלי עבד? הייתכן והשבוע יהיה סוף סוף גשום? אתמול, בעודי מוביל עוגת קרמבו וטארט קרמבו ליום הולדת של אחותי הקטנה, אבא מודיע בקול שהולך להיות גשום השבוע. ישר התלהבתי ואמרתי לו, זה הצליח! הקרמבו שלי הולך להביא את החורף! ואז הגענו ליפו ליום חמים במיוחד וחשבתי לעצמי, הייתי צריך להביא גלידה במקום. זה לא רק אני, גם המשפחה השלתה את עצמה והתלבשה בבגדי חורף. בכל זאת, אמצע נובמבר. הדלקנו מזגן, הקפאנו את הבית וחגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת קיצי בנימה חורפית.

כבר כמעט אמצע נובמבר והחורף מסרב לבוא. ואני עוד מחכה. מחכה להתעורר לבוקר אפלולי, מעונן וקריר. בוקר גשום כזה, אולי עם קצת רעמים חלשים ברקע. אכין לי קפה ואשב מול החלון לשמוע מנגינה מוכרת מפעם. מנגינה שחוזרת כל חורף מאז ומעולם. אז השבוע חשבתי לעצמי, אולי אם אכין קרמבו החורף יתעורר ויבוא? הכנתי קרמבו ורוד, אין רוחות כלל. אז הכנתי קרמבו על עוגיית פיסטוק, עוד אפילו לא קר. ואפילו הכנתי טארט קרמבו, אף לא טיפה. אולי מחר?

לפני כמה שנים השתתפתי במופע זריחה של הזמרת יסמין לוי. האירוע התרחש במצדה, מבצר עתיק בפסגה של צוק, עם נוף מרהיב המשקיף לים המלח. המופע התחיל בסביבות 4 בבוקר, הייתי רדום כל הדרך מירושלים. הכל היה כה חשוך, נקודת האור היחידה האירה מכיוון הבמה עם קולה היפהפה של יסמין. סוף המופע תוזמן עם הזריחה, אך זה לא קרה. כמו שיסמין אמרה: “המופע הסתיים אבל השמש ממאנת לעלות”.

כן, ליים! אני יודע, אפשר למצוא ליים בארץ רק בשבועיים האחרונים של אוגוסט, אבל איכשהו נפל בחלקי כנראה הליים האחרון של העונה. מצד שני, העונה הזו די הזויה. כעת סוף ספטמבר וחם יותר מאשר בסוף אוגוסט. אז אולי זה לא כזה מפליא שהליים עוד כאן. סחטתי אותם עד הטיפה האחרונה והכנתי לעצמי עוגיות ליים מרנג מענגות.

קיבלתי גלויה מניו יורק. את הגלויה שלחו לורן ואוסקר, חבר טוב וכלבו החמוד, שגרו בארץ לתקופה קצרה. על הגלויה מופיע ציור מקסים של פאי מרנג לימון קלאסי ובגב הגלויה יש מתכון. אני אוהב גלויות, אבל זו ספציפית דיברה לליבי. מאוד רציתי שהמתכון יהיה נפלא כמו הגלויה הזו, אבל לצערי הוא קצת אכזב. לא התייאשתי ושיחזרתי את הציור עם מתכון משלי. עכשיו הכל נפלא.

שבוע שעבר קיבלתי במתנה ספר אפייה נורא מגניב היישר מלבנון הקרובה, אך הכה רחוקה. בספרה Sweet Levantine, לארה עריס מתעסקת באפייה יפה בדגש על רכיבים מקומיים, כמו שמן זית, חלבה, ומסטיקא אותם היא משלבת במתכונים מזרח תיכוניים ואף מערביים קלאסיים. משום מה, אולי כי גדלתי בבית דומה, בחרתי להתחיל עם המתכון הכי מערבי שמצאתי בספרה, עם שם צרפתי ומלא ערמונים.