בשבוע שעבר אחותי חגגה יום הולדת. הכנתי לה עוגת קינדר בואנו בצורה של החטיף. בעצם, זו לא היתה עוגה ממש, אלא יותר החטיף עצמו בגודל של עוגה. בעזרת וידאו מצוין ביוטיוב, הצלחתי לשחזר ולהגדיל את החטיף הכי אהוב עליה. השמחה היתה גדולה, וההתלהבות של ילדיה עוד יותר. ברגע החיתוך הבנתי שזה לא כזה פשוט לחתוך את החטיף האימתני הזה. זה היה פשוט יותר אם זה היה עוגת קינדר בואנו אמיתית. ואז עלתה לי המחשבה, למה לא בעצם?

האחיינים עלו עלי. איכשהו סוף סוף הם קלטו שאני רוקח במקצועי. אחרי שנים רבות של עוגות וקינוחים, שברתי להם את תמונת האופה המסור שציירו להם בראשם. זו היתה תקופה חמודה האמת. כשהיו נשאלים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, חלק מהם ענו שהם רוצים לאפות עוגות כמו הדוד שלהם. כן, הם חמודים כאלה. נראה לי קצת התאכזבו כשגילו שאני מוכר תרופות במקום עוגות, אבל לפחות ההשראה עוד שם. אולי יום אחד מישהו מהם יהיה אופה גדול, מי יודע.

השבוע האחיינים התאומים שלי חוגגים יום הולדת 11. בעבר הייתי מכין להם עוגה אחת משותפת, כמו עוגת מפלצות בע”מ, אך הקטנטנים גדלו לי וכך גם הבקשות שלהם. הפעם, אני לא יכול להכין להם עוגת 2 קומות ולהקדיש כל קומה לכל ילד, כמו שעשיתי בעוגת האחים סופר מריו. הפעם, ג’מאל ביקש עוגה מעוצבת משוקולד פיסולי בצורת דמות אהובה עליו, זנבות, חברו הטוב של סוניק הקיפוד. אחותו נג’ואה לעומת זאת ביקשה משהו שווה יותר, עוגת מספרים בסגנון פלזיר סוכרה.

בחודש שעבר, משפחתי היקרה נדבקה בקורונה. עד כמה שנזהרו, בסוף זה הגיע גם אליהם. אני הייתי בירושלים, לא נדבקתי, אך מאוד חששתי לבריאות הוריי. למרות כל הדאגות לאמא (המערכת החיסונית שלה חלשה יותר), דווקא אבא היה זה שאושפז בבית חולים. למזלנו היה לו מד סטורציה והקריאה האחרונה לקראת שינה לא נתנה לנו מנוחה. אז החלטנו להעיר אותו ולשלוח אותו באמבולנס לבית החולים. מזל באמת, אחרת המצב היה יכול להסתיים ברע.

שלג! שלג ירד בירושלים! נו בסדר, לא כמו הסופה הגדולה מלפני 7 שנים שתקעה אותנו כמעט שבוע בבית מאיזה מטר של שלג שנערם ברחובות ירושלים. ובכל זאת, 17 ס”מ שלג נערם על אדן חלוני ואני בעננים. פשוטו כמשמעו, קפוא כאן כמו במרומי השמיים. הירושלמים נהרו לגן העצמאות לשחק בשלג ולבנות אנשי שלג שבטח החזיקו מעמד עד הצהריים. ואני? אני נשארתי בבית וניצלתי את ההזדמנות הקרירה להכין עוד קרואסונים.

ייאוש. זו ההרגשה הכללית לאחרונה. ייאוש עם קצת חמאה בצד. בשבועיים האחרונים צללתי עמוק בין שכבות של בצק וחמאה בחיפוש אחר המתכון המושלם לקרואסון חמאה. על הדרך קצת הזנחתי את כל שאר הקינוחים. כדי למצוא תרופה למכת הייאוש הכללית, רקחתי לעצמי פרלין ס’מורס. פרלין שוקולד חלב במילוי מרשמלו וניל עם תחתית ביסקוויט פריכה. כמו הקינוח האמריקאי המאולתר בקמפינג, רק קצת יותר בורגני.

אני בחור מאוד מתוכנן. אני אוהב לתכנן הכל מראש, מיציאות, לקניות ועד לארגון העוגות שאני מכין בחודש הקרוב. והנה שוב, עוד סגר נופל ומשנה לי את כל התכניות. במקום קרוקומבוש ירקרק וחגיגי שתכננתי להכין לחג המולד, הכנתי עוגת יום הולדת לאחיינית שלי יסמין. יום ההולדת שלה בעוד שבועיים בכלל, אך נאלצנו להקדים כדי שהמתוקה לא תחגוג אותו לבד בסגר וזה לא בסדר.

אחרי כל עוגות ימי ההולדת שהכנתי לאחרונה, החלטתי שהגיע הזמן להכין משהו בשבילי ולמעני. מה? אפשר להיות קצת אגואיסטים לפעמים. למרות שימים גשומים כאלה דורשים משהו שיחמם את הבטן, בכל זאת הלכתי על מעין עוגת מוס בשכבות של פיסטוק-שוקולד שתחמם לי את הלב. הכירו את מר טארטלט פיסטוק-שוקולד.