לא, זו לא עוגת טריקולד. היא רק נראית ככה. בעוגה הזו יש שני שוקולדים בלבד, חלב ומריר. האלמנט הלבן הוא בעצם מסקרפונה ולא שוקולד לבן. זו עוגת מוס בסגנון אנטרמה, עם שש שכבות שונות בטעם ובמרקם. זה מתחיל מבסיס של ג’קונד אגוזי לוז שטעים לזלול איך שהוא, מעליו שכבת קריספי שוקולד אגוזים, מעליה שתי שכבות קרמה, אחת שוקולדית, השנייה אגוזית, מעליהם מוס מסקרפונה קליל עם וניל איכותי ולעיטור, גנאש שוקולד מריר. זה אכן היה יום הולדת שמח.

אתמול חגגנו לאחיין הכי קטן שלי שנתיים. כבר שבועיים שלמים שאני מנסה לחשוב מה להכין לשובב. אולי עוגה בדמות אחד מגיבורי העל שהוא כל כך אוהב? ספיידרמן? קפטן אמריקה? או אולי עוגה בצורת אחת המכוניות מהאוסף שלו? בסוף קלטתי, הילד מטורף על שוקולד קינדר. כבר הכנתי עוגות וטארטים בהשראת השוקולד האהוב. מספיק. הפעם אכין משהו להורים. כך בעצם נולד לו טארט ג’נדויה… מפורק.

בסופ”ש האחרון הכנתי עוגת גלידה לבנטינית, עם שכבות שוקולד, פיסטוק וחלווה נהדרות. עוגת גלידה שדניאל ומרים מאוד אהבו. עוגת גלידה שהמשפחה כמעט נתנה לי מכות עליה. “למה דווקא פיסטוק?”, הם שאלו. “אוי לא, חלווה? אבל זה נורא כבד”, הם אמרו. “וואו, אהבתי רק את השוקולד, זה ממש טעים, מרגישים שזה עם שוקולד מריר”, הצהירו. “אבל הי, פעם הבאה תכין לנו גלידת מסטיק או בייגלה מלוח בבקשה”, הם ביקשו.

הניסוי הכי מוצלח שלי השנה. ניפצתי את בועת הפיסטוק ושילבתי פסיפלורה בטארט שוקולדי ביותר. השילוב כל כך מושלם לדעתי. ניסיתי את העניין בעבר כשהכנתי פרלינים שוקולד פסיפלורה בהשראת המוגדור – מקרון הדגל של פייר הרמה. ההבדל הפעם שהשתמשתי בפרי עצמו ולא במחית פסיפלורה מוכנה מראש. כן אורן, אני יודע שאתה לא אוהב שוקולד עם פירות, אבל כאן זה פשוט עובד, אין אפילו על מה להתווכח.

יומני היקר, התגעגעתי. עברו כמעט 4 חודשים מאז הפוסט האחרון. אני מתנצל, הייתי נורא עסוק. השתנו המון דברים בחיי, לטובה בעיקר. לאחר 15 שנים בירושלים, סוף כל סוף חזרתי הביתה, ליפו. ירושלים, היית נפלאה, ולעיתים די מאתגרת, אבל לא אשכחך, אחרת תישכח ימיני. לשוני לא תדבק לחכי, כי היא תהיה עסוקה מדי בלטעום את כל המאפים שיש לי עוד לגלות בביתי החדש.

זה לא ממש מדויק. יש קצת חמאה. נכון, עדיף על פני שמן, אבל השם לא מדויק. באנגלית זה נקרא Air Fry – טיגון אווירי. אבל ככה זה לרוב, המשמעות נאבדת בתרגום. בכל מקרה, גם אני גיליתי את אמריקה. בעצם, גיליתי את סיר הטיגון ללא שמן של אמא שלי. למרות שהייתי די סקפטי בהתחלה, התוצאה הסופית מאוד הרשימה אותי, במיוחד כשמדובר על דונאטס בטיגון ללא שמן.

כל פעם שאני מתכנן ליצור לעצמי גרסה ביתית של חטיף כלשהו, אני עושה חיפוש קטן בגוגל ומגלה כל מיני עובדות מעניינות על החטיף. כמו למשל במקרה שלנו היום, בו אני סוף סוף מתעסק בחטיף האהוב עלי בעולם – טעמי. היידעתם שהשם טעמי הוא בעצם צירוף המילים תמי וטעים? תמי על שם בתו האהובה של מנהל מפעל עלית, וטעים כי אין מה להתווכח עם העניין. בעצם, גם אני משלב שתי אהבות יחד. שמתי פיסטוקים בתוך טעמי וקיבלתי טעמי פיסטוק.

כן, לא שוקולד. שוקו, כמו זה ששותים בשקית. למרות ששוקו בבקבוק נפוץ יותר היום, שקית שוקו היא זו שהתנחלה במקרר הילדות שלי, צמוד למילקי הקבוע שלי. לכל אח ואחות היתה שקית שוקו ייעודית, ואם חס וחלילה מישהו מאיתנו שכח לשתות את השקית שלו בבוקר, מיד לאחר בית הספר השקית היתה נחטפת על ידי אח אחר. מלחמות השוקו כבר עניין של נוסטלגיה, אז חשבתי לעצמי, למה לא לעשות להם קאמבק כמו שעושים לכל דבר נוסטלגי אחר היום.