כל פעם שאני מתכנן ליצור לעצמי גרסה ביתית של חטיף כלשהו, אני עושה חיפוש קטן בגוגל ומגלה כל מיני עובדות מעניינות על החטיף. כמו למשל במקרה שלנו היום, בו אני סוף סוף מתעסק בחטיף האהוב עלי בעולם – טעמי. היידעתם שהשם טעמי הוא בעצם צירוף המילים תמי וטעים? תמי על שם בתו האהובה של מנהל מפעל עלית, וטעים כי אין מה להתווכח עם העניין. בעצם, גם אני משלב שתי אהבות יחד. שמתי פיסטוקים בתוך טעמי וקיבלתי טעמי פיסטוק.

כן, לא שוקולד. שוקו, כמו זה ששותים בשקית. למרות ששוקו בבקבוק נפוץ יותר היום, שקית שוקו היא זו שהתנחלה במקרר הילדות שלי, צמוד למילקי הקבוע שלי. לכל אח ואחות היתה שקית שוקו ייעודית, ואם חס וחלילה מישהו מאיתנו שכח לשתות את השקית שלו בבוקר, מיד לאחר בית הספר השקית היתה נחטפת על ידי אח אחר. מלחמות השוקו כבר עניין של נוסטלגיה, אז חשבתי לעצמי, למה לא לעשות להם קאמבק כמו שעושים לכל דבר נוסטלגי אחר היום.

בסופ”ש האחרון חגגתי עם המשפחה יום הולדת לאחיינית שלי יסמין. היא בת 9 היום. ליום הולדתה היא ביקשה עוגה בצורה של הנסיכה יסמין, ממש כמו שהכנתי עבורה כשחגגה את יום הולדתה הראשון. כמו יסמין, גם העוגה וגם אני גדלנו. הפעם הכנתי לה פיסול יותר מדויק ויותר גדול של הנסיכה. היא ביקשה לא לאכול את הנסיכה ולשים אותה אצלה בחדר שתשמור עליה ממפלצות הלילה. מקווה שמפלצות החום לא יתקפו את הנסיכה בקיץ.

הייתכן והרעיון שלי עבד? הייתכן והשבוע יהיה סוף סוף גשום? אתמול, בעודי מוביל עוגת קרמבו וטארט קרמבו ליום הולדת של אחותי הקטנה, אבא מודיע בקול שהולך להיות גשום השבוע. ישר התלהבתי ואמרתי לו, זה הצליח! הקרמבו שלי הולך להביא את החורף! ואז הגענו ליפו ליום חמים במיוחד וחשבתי לעצמי, הייתי צריך להביא גלידה במקום. זה לא רק אני, גם המשפחה השלתה את עצמה והתלבשה בבגדי חורף. בכל זאת, אמצע נובמבר. הדלקנו מזגן, הקפאנו את הבית וחגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת קיצי בנימה חורפית.

כבר כמעט אמצע נובמבר והחורף מסרב לבוא. ואני עוד מחכה. מחכה להתעורר לבוקר אפלולי, מעונן וקריר. בוקר גשום כזה, אולי עם קצת רעמים חלשים ברקע. אכין לי קפה ואשב מול החלון לשמוע מנגינה מוכרת מפעם. מנגינה שחוזרת כל חורף מאז ומעולם. אז השבוע חשבתי לעצמי, אולי אם אכין קרמבו החורף יתעורר ויבוא? הכנתי קרמבו ורוד, אין רוחות כלל. אז הכנתי קרמבו על עוגיית פיסטוק, עוד אפילו לא קר. ואפילו הכנתי טארט קרמבו, אף לא טיפה. אולי מחר?

שלום עולם! כבר זמן מה שלא העליתי פוסט. הייתי עסוק, אבל בדברים טובים. בשבועיים האחרונים עמלתי רבות על בית ג’ינג’רברד רדוף רוחות לאחיין שחגג יום הולדת ברוח ליל כל הקדושים (האלווין). בשבועיים שלפני כן, טיילתי לי בקליפורניה, שהיא בעצם בירת הקולנוע העולמי, אז אתם יכולים לדמיין את הסטים המושקעים והאימתניים שפקדו את חצרות הבתים. שלדים פרה-היסטוריים, ערפדים צמאי דם, רוחות רפאים מרחפות וכל דבר אפל אחר שניתן לחשוב עליו.

השבוע היתה לי מטרה אחת בראש – להבין איך צובעים תבנית שוקולד בחמאת קקאו כמו שצריך, ולא לקחת קיצורי דרך כמו שעשיתי בפוסט של פרלין שוקולד חלב ופסיפלורה (עדיין אחד האהובים עלי). מפה לשם, לא רק שחקרתי לעומק את עניין חמאת הקקאו, גם ניסיתי כמעט כל אופציה אפשרית למילוי שוקולד-פיסטוק בפרלין כדי שאוכל להכתיר אחד כפרלין ג’נדויה פיסטוק הטוב ביותר שיצא לי להכין במטבח.

כיוונתי לפררו רושה, יצא לי “קיל ביל“. רואים את זה? זה ברקע. לפני טריליון שנה, כשעוד גרתי עם ההורים והדאגה היחידה שלי היתה איזה סרט רואים הערב (כלום לא השתנה מאז), פוסטר ארוך של אומה ת’ורמן בגודל טבעי לבושה בצהוב ושחור היה תלוי על דלת חדרי הצר. זהו אחד הסרטים האהובים עלי, כולל הסאונדטרק הנצחי. אמנם העוגה פחות עקובת דמים, אך היא מלאה באגוזי לוז ויכולה לחסל כל רגיש לאגוזים, וכמו אומה, היא לא מרחמת על אף אחד. אז קבלו אזהרה מילד יום ההולדת שהולך לצלול אל תוך העוגה הזו מחר.