לאחרונה אני נמצא במוד טארטלטי. מכין בצק פריך כל שבוע, ויוצר קלתיות בצבעים ובצורות שונות. טארטלט משובץ כלוח שחמט, טארטלט מפוספס, טארטלט שהתחפש לקופסת פופקורן והפעם, טארטלט ספירלה. כלומר, הקלתית אפויה בצורת חצי ספרה ועליה הדבקתי טבעות בצק פריך בגדלים שונים, בעזרת שוקולד לבן מקורמל (כדי להסוות אותו בצבע הבצק).

אני תמיד חושב על הקינוח הבא שאני רוצה להכין. כשסוף סוף מגיעה ההזדמנות ואני נרתם להכין אותו, אני כבר מת לסיים ולעבור הלאה לקינוח הבא שכבר הספיק להשתחל לו למחשבות שלי. אני מסיים עם הנוכחי, מתחיל לעבוד על הקינוח הבא, ושוב, המחשבות קופצות לקינוח נוסף אחר. וכך הלאה, עד שלפעמים אני כבר שוכח מה הכנתי, מה רציתי להכין ומה אני הולך להכין.

כן, ליים! אני יודע, אפשר למצוא ליים בארץ רק בשבועיים האחרונים של אוגוסט, אבל איכשהו נפל בחלקי כנראה הליים האחרון של העונה. מצד שני, העונה הזו די הזויה. כעת סוף ספטמבר וחם יותר מאשר בסוף אוגוסט. אז אולי זה לא כזה מפליא שהליים עוד כאן. סחטתי אותם עד הטיפה האחרונה והכנתי לעצמי עוגיות ליים מרנג מענגות.

קיבלתי גלויה מניו יורק. את הגלויה שלחו לורן ואוסקר, חבר טוב וכלבו החמוד, שגרו בארץ לתקופה קצרה. על הגלויה מופיע ציור מקסים של פאי מרנג לימון קלאסי ובגב הגלויה יש מתכון. אני אוהב גלויות, אבל זו ספציפית דיברה לליבי. מאוד רציתי שהמתכון יהיה נפלא כמו הגלויה הזו, אבל לצערי הוא קצת אכזב. לא התייאשתי ושיחזרתי את הציור עם מתכון משלי. עכשיו הכל נפלא.

הייתכן והרעיון שלי עבד? הייתכן והשבוע יהיה סוף סוף גשום? אתמול, בעודי מוביל עוגת קרמבו וטארט קרמבו ליום הולדת של אחותי הקטנה, אבא מודיע בקול שהולך להיות גשום השבוע. ישר התלהבתי ואמרתי לו, זה הצליח! הקרמבו שלי הולך להביא את החורף! ואז הגענו ליפו ליום חמים במיוחד וחשבתי לעצמי, הייתי צריך להביא גלידה במקום. זה לא רק אני, גם המשפחה השלתה את עצמה והתלבשה בבגדי חורף. בכל זאת, אמצע נובמבר. הדלקנו מזגן, הקפאנו את הבית וחגגנו לאחותי הקטנה יום הולדת קיצי בנימה חורפית.

כבר כמעט אמצע נובמבר והחורף מסרב לבוא. ואני עוד מחכה. מחכה להתעורר לבוקר אפלולי, מעונן וקריר. בוקר גשום כזה, אולי עם קצת רעמים חלשים ברקע. אכין לי קפה ואשב מול החלון לשמוע מנגינה מוכרת מפעם. מנגינה שחוזרת כל חורף מאז ומעולם. אז השבוע חשבתי לעצמי, אולי אם אכין קרמבו החורף יתעורר ויבוא? הכנתי קרמבו ורוד, אין רוחות כלל. אז הכנתי קרמבו על עוגיית פיסטוק, עוד אפילו לא קר. ואפילו הכנתי טארט קרמבו, אף לא טיפה. אולי מחר?

אני לא יודע ממש איך להתחיל לכתוב את זה, אז אני אתן לרגש להכתיב. אני לא שמח כעת. זה לא מדויק. אני כן שמח שהתמזל מזלי ומשפחתי היקרה ואני בריאים ושלמים. זו כבר התחלה טובה. בכל זאת, בשבועיים האחרונים היה לנו נורא קשה. הבועה שלנו התנפצה והתעוררנו למציאות אחרת. אם אתמול חיפשתי דירה ביפו, היום אני פוזל לכיוון חו”ל. אני, הערבי הישראלי שתמיד מטיף לחבריו היהודים כמה טוב כאן, כמה יפה כאן ואיך אני רואה את העתיד שלי ושל משפחתי כאן, פתאום מעורער עד הליבה.